גשם יורד עליי. ואני, כמו מנסה לחיות את חיי במין תחכום, מרים ידיים ופותח פה. ובפנים, מתכווץ ונסוג, מסתבך. גשם יורד עליי. ואני הולך ומסתבך. הולך ורוצה להסתבך. מסתבך. אני נוגע בכל טיפה וטיפה שטופחת על פניי, מלטף אותה, מרגיש, איך היא נפרדת, איך היא לעצמה, פרודה ומופרדת מכל השאר. איך היא נוזלת; מהשמיים לכובע שלי ובסוף למדרכה. איך היא הגשם. וכשטיפה נוגעת בלשון שלי, היא מתגשמת, נהיית למים חיים. יורדת ומחליקה מטה מטה בגרון, מסתננת לי לגוף, מסוננת בכליות. בטח עכשיו היא טיפה של דם שזורמת בי, חלק ממני. או שאולי היא ממשיכה ומתגשמת אפילו עוד יותר, יורדת אל השלפוחית שלי, ועכשיו היא טיפה של שתן חם וצהוב. כמו השמש, שחמה וצהובה מסתתרת עכשיו מאחורי העננים. אני אוהב לדמיין שהטיפה הזאת היא קצת כמוני. או כמו שאני חולם להיות.
אז, אני שולח יד ונוגע בפנייך. בלחי ובאף, בעפעפיים, מלטף אותם. בנמשים. אני נוגע בכל נמש ונמש בפנייך, מביט בו, איך הוא נמוש. מקצה השפה ועד למאחורי האוזן. איך הוא נפרד, איך הוא לעצמו, פרוד ומופרד מכל השאר. איך הוא את. אני אוהב לדמיין שהנמש הזה הוא קצת כמוני. או כמו שאני חולם להיות. כמו שאני חולם להיות ולעולם לא אהיה. הרי אני הולך ומסתבך. ואת, את תמיד כזאת הווה. תמיד פשוטה ומופשטת כל כולך, מכף רגל ועד ראש. פשוטה ומופשטת; שתי מילים שאף פעם אני לא בדיוק מבין, ועוד יותר לא אבין. עוד יותר, כן. אני חושב שככה את שואלת אותי עכשיו; למה עוד יותר? ואני כבר הסברתי. כבר הראיתי לך שוב ושוב – איך אני שם, ואת, את תמיד כזאת הווה. וזהו, ככה תמיד. אני שם, מרוחק ממני וממך. ומשם במרחק, אני רוצה לשאול אותך, איך את גם פשוטה וגם מופשטת? ואני בכלל חשבתי שאלו שני הפכים. כי פשוט פירושו סתם, ומופשט פירושו יותר מדי, וגם בלתי מושג. ואיך את מצליחה ויודעת להיות אֶת שניהם?
אולי עכשיו את מבינה על מה אני מדבר. את יכולה לראות ולגעת ואפילו לנגוע, לבדוק אותי. ואני לא אשתנה, אני מבטיח. אשאר בשבילך ועוד יותר לא אבין. ככה אהיה תמיד. לעולם ועד. הולך ומסתבך, מסתבך בחלומות. קטנים וגדולים. בקטנים אני חולם לעשות לי שם, ובגדולים להיעשות את. חלומות שווא ידברו. ככה לימדוני כשהייתי ילד, ועוד ניסו לסגור בכוח את פצעיי המחלימים. סגרו אותם ודי. באו והלחימו קצה מדמם אחד של פצע לקצה קרוע אחר, ועזבו להם. בערך כמו שעשו לנו, לי ולך. רק שאת לא מדממת אף פעם, ואני לא סתם קרוע אלא גם שסוע. עדיין? את בטח שואלת. אני מאמין שכנראה, ואומר לך בוודאי. הרי גם הַחְלמות שווא ידברו, ותמיד נשאר משהו. ואני שוב הולך ומסתבך, אז בטח, עדיין.
תמיד נשאר משהו. שריטות על העדשה. גשם יורד עליי, ואני מביט מטה. שלוליות נקוו בסדקים שבמדרכה; לדרוך או לדלג? מחר, או בעוד שבוע, הגשם ייעלם, המדרכות יתייבשו. לדרוך – להתמזג, לשקוע, לתת לגשם הזה משהו מאצלי. אור ירוק. אני חוצה את הכביש. בקפיצות, דורך רק על הלבן. צפירה. לדלג – להתכרבל, שמיכה משוכה עד מעל הראש, להתהפך לצד השני. מה עוד אצטרך לראות?
תגידי רגע, אולי במקרה גם את שמת לב? תראי איזה יופי יש לכל המילים האלו; לחלום, להחלים, להלחים. איך הן רודפות אחת אחרי השנייה, כאילו מתחרות ביניהן. ותגידי, חשבת פעם שאולי כל צימוד בעברית – אפילו צימודים מנוגדים – מורכב בעצם ממילים נרדפות? למשל, המילים נזר והתנזרות. אפשר אולי לחשוב שנזר הוא פאר והדר ואילו התנזרות היא שפל והסתפקות במועט, אך אם תתבונני היטב תראי; הן אומרות בדיוק אותו הדבר. לפעמים זה עד כדי כך פשוט שאני תוהה לעצמי אם בכל זאת יש פה כוונה, אם מישהו ישב וסידר לו הקשרים בין מילה למילה. כמו ברעב ועירבון; כמה שהן דומות ובכל זאת הן לא מאותו השורש. עכשיו את מבולבלת, אולי קצת מתכעסת מכל השטויות שאני אומר. אני יודע. גם אני מבולבל, הכי מבולבל. הרי אני הולך ומסתבך.
ופתאום פחד. אני מתחיל לרוץ בגשם, בורח, מחכה לנס. אני נכנס לחדר שלנו, הלבן והריק, פושט מעיל, מטפטף. אני חושב שאני הולך אחורה. התגשמתי יתר על המידה, נעשיתי מגושם; לזכור – לצמצם לי את הזמן והמקום, חדר צר, ארון. לנסות – מצוק תלול, מדרון חלקלק, וכבר אין דרך חזרה. לשכוח – לחצות גבול מסמן, גבול שאומר שהמקום הוא תמיד מקום אחר, והזמן אף פעם איננו, לא פה ולא שם. ויותר מהכול, פחד. המחשבה שאת כל זה מישהו כתב לפניי, האפשרות שכבר נעשיתי לכל מה שהנני, הידיעה שהדבר הנשקף אליי מהמראה הוא בבואתי שלי. כל אלו, פחד.
את יודעת, הדבר שעושה אותנו לבני אנוש, מה שמגדיר את היותנו, הוא הרצון העז לדעת אדם אחר. מהותנו – לחדור, להיחדר, להתבקע – יחד – לחזור. רק כך אדם הוא אדם. ואפשר שיום אחד לא בבואתי תשתקף לי במראה, כי אם בבואתך. אז אוכל להירפא מהפחד, להרפות, לצאת מן העולם הזה בידיעה – הינה נפתח לי צוהר אל סבלו של אחר. ידעתי אותך, הגשמתי חלום, התגשמתי, ולרגע אחד – הייתי את.
גשם דופק בחלון שלנו, היחיד בחדר. אני ניגש, ופותח. רסיסי טיפות מרטיבים את פניי, את הרצפה הריקה. למה בעצם הגשם תמיד יורד עקום? כמוני בדיוק. אני חושב שאני הולך אחורה. ופתאום צמא נורא. מכרסם בי, מהדהד. אני חייב למצוא איזה שהוא כלי. אני הולך אחורה. הינה, ספל זכוכית. מלוכלך עוד מהקפה של הבוקר. אבל לי זה לא משנה. אני מושיט אותו החוצה, קולט טיפה אחר טיפה. מים עכורים. מה קרה לגשם? בטח את צוחקת עליי; מה חשבת שיקרה? טרנספורמציה. שבר. אין בזה שום היגיון את אומרת, יש מים בברז. ואני רועד, מאוכזב עד תחתיתי, כבר חשבתי שהבנת משהו. בברז אין גשם.
ובכלל, אין לי עניין בהיגיון. ענייני הוא במילים בלבד. מאז היותי ילד הן מתקרבות אליי, לוחשות לי; הסתכל מעבר אלינו, לעומק, תרגיש. הכול עניין של תחושה. להעביר מסר – זה ורק זה. אבל גם אם לא, זה לא יהיה כל כך נורא. מילים, תמיד צריך לחפש אותן, חיפוש שלא נגמר. לבחור אותן בקפידה, למלא אותן כל אחת למקומה, לתבנית המתאימה, לכלי שהוא רק שלה. אני קצת מאשים אותך, מפני שאת תמיד משתמשת בכלים הלא נכונים. ואז חושב לעצמי שככה יוצא שגם אני משתמש בכלי הלא נכון. אלא שאצלי הכול חד־פעמי, ואת ככה תמיד. בכלים הלא נכונים. אולי בכוונה, אני חושד, וחוזר בי. ושוב פחד.
אם את רוצה הסברים בשביל מה את צריכה אותי? הרי אני הולך ומסתבך. והסברים אין לי בשבילך. הדברים החשובים באמת; חמקמקים, אינם ניתנים להגדרה. למשל, עובדה: הכי טבעי להיות זוג. הסבר בבקשה? אין. ובכל זאת, כשאנחנו מעורבבים – את בתוכי ואני בתוכך, את מאמינה שמשהו קורה לזמן ולמרחב – התגשמות. או אולי את זוכרת שהלכנו למשחק כדורסל? אני הסתכלתי רק בקהל, וכל הזמן חשבתי; מה מניע את אלפי האנשים האלה לקפוץ ולצרוח כמו משוגעים? אני נזכר: בשורה שלפנינו יושבת ילדה, בערך בת עשר, שיער שחור, נמשים, משקפיים – אולי קצת מזכירה אותך כשהיית בגילה – עומדת על המושב, מרימה את הצעיף של הקבוצה, שרה עם כולם. אני תוהה: היא חיקוי של אבא שלה שעומד על ידה? או שיש נקודה בתוכה שבאמת ובתמים נמשכת למה שקורה על המגרש? לא, לא נמשכת. בוערת. עוד שלוש שורות למטה, זוג מבוגר, שמונים, אולי יותר. מה מניע אותם למקום שכזה? ושוב, אני הולך ומסתבך. היכל ענק, מלא באנשים, ורק אני לבד, צף בחלל משונה משלי. שוב, לא חלק. מסתכל רק מבחוץ. לפתע אני מגלה לשמחתי; איני פגום לחלוטין: משהו בתוכי מצטהל וגואה למראה ההיכל. אומנם כל האנשים סביבי אוהדים קבוצה, ואני רק מתלהב מהתנהגותם של האנשים, אוהד של אוהדים. אך במידת מה עכשיו גם אני שותף לקסם שיש באוויר. כשותף, עוד יותר אין לי אפשרות להבין. את מבינה, זה יהיה כמו לקחת מחט ולנקב את בועת הקסם הזאת, לחורר אותה לגמרי. ועד שהצלחתי להיכנס אליה, להצטרף, את מבקשת שאני אסביר?
נעמד. שמא יש פה משהו מעוות? אני חושש, צמצום אפשרויות. בהיר, סטטי, בחזרה למצב הנורמלי שלי. בשביל מה צריך את כל הגשם הזה? הכול זולג, ואין פה מה להסביר. כפי שאין איך להסביר את המושגים טוב ורע. מערכת הצדק הזאת בלתי מושגת. ובכל זאת, את ואני וכל האנושות מאמינים בה. חיים את חוסר התואם שלה. לפרוץ, לשבור את הכלים. לא כדי למלא איזה חוסר, אלא סתם כך, כדי לחטוא. את מזדעזעת, אך לא יכולה להסביר לי מה כל כך מופרע פה. לטשטש גבולות. לא, למחוק אותם. הכול לגיטימי. בשכבה אחרת של הכרה. עליי להתמסגר, להכיל, להיענש. לבנות? גם את זה אין לך איך להסביר. החטא ועונשו, שני צידי המטבע. הכול עניין של ביטוי, פעם טוב ופעם רע, מה שיוצא. הפרעות ועיוותים במרחב הזמן והחלל.
או געגוע, שגם הוא כפול פנים; תהום אפלה, חוסר נוקב, ויחד עם זאת תקווה, ממשות, התרפקות – חולשה, מבישה כמעט, מזדקקת, מודה באנושיותה, מאפשרת. געגוע – אסתטיקה של הזמן, מה שבא לפני מה, דמיון, תחושה מטרימה, השתוקקות. והינה התהליך הושלם, התגשמות – אני משתוקק.
תגובה אחת
אהבתי את הקצב שבקטע . אהבתי את המשחקי מילים , והחופש שבלהיות לא ברור. "געגוע-אסתטיקה של זמן",התנסחות מבריקה . כתיבה עם טון יפה ואחר.