לזכרה של לילך־קלרט אשכנזי 19.1.1954–5.1.1974    פעם בחודש, כשהירח נדמה כקצה המולבן של ציפורן אצבע,

נסיעה לעבודה היא תמיד פרידה ממשהו שלעולם לא תדע אותו. האוטובוס דהר במעלה רחוב יפו

קריאותיה נשמעו בלא קשב; איש לא ניגש לכסות את קצה העצב החשוף. לְמה כבר ציפתה?

בין הלא מודע לתודעתי שלי מרחפים להם החיים. בין הוויוֹת עכשוויות וזיכרונות בְּראשיתיים. ומדַדָּה אני

(מתוך רומן בכתובים) בבית הספר אנחנו אוכלים פעמיים ביום. פעם אחת בשעה עשר שזאת הפסקת