קינדֶר | רחל שליטא 

(מתוך רומן בכתובים)

בבית הספר אנחנו אוכלים פעמיים ביום. פעם אחת בשעה עשר שזאת הפסקת עשר, ואז כל אחד מוציא סנדוויץ' ותפוח או בננה או תפוז מתוך שקית בד לבנה, פורש מפית על השולחן ועם מגבת קטנה הולך לשטוף ולנגב טוב טוב את הידיים לפני שאוכלים. בשעה אחת וחצי, כשמסתיימים הלימודים, אנחנו הולכים לאכול באולם גדול, בבניין השני, ושם השולחנות מסודרים ארוכים ארוכים, ואוכלים ארוחת צהריים מבושלת שהעירייה שולחת למטבח של בית הספר. בצד החדר יש כירות גז עם סירים ענקיים, וקינדר, שקוראים לה שושנה אבל הילדים קוראים לה קינדר, היא האחראית על חדר האוכל והיא מכינה לכל אחד צלחת: קציצה, פּירֶה, כף שעועית או כף אפונה ירוקה או כרוב. זה לא משתנה הרבה מיום ליום. יש יום שנותנים עוף ויש יום עם קציצה. אני שונאת גם את העוף וגם את הקציצה, אבל אימא רושמת אותי בכל זאת חודש אחרי חודש, כי השנה אימא מלמדת עד שעה מאוחרת ואין מי שיכין לי ארוחת צהריים.

לקינדר יש סינר גדול כחול עם כתמים והיא קושרת אותו מאחור בעניבה מרושלת. הצעדים שלה איטיים, נגררים, והיא תמיד נראית עייפה, כאילו היא עייפה לא רק מהיום, אלא מכל השבוע. השיער שלה דליל אז רואים את השערות הלבנות שגדלות בקו ישר מתחת לחומות. קינדר לא יודעת עברית כל כך טוב. קח, ילד, היא אומרת גם לבנות, זה טוב, זה טעים, היא מהללת את האוכל של העירייה, רוצֶה עוד? במקום ילדים היא קוראת לנו קינדר, והילדים חוזרים אחריה קינדר קינדר. ולפעמים היא עוברת בינינו ואומרת קינדר לגמור מהצלחת בבקשה, הכול, לא להישָאר כלום. השרוולים שלה רחבים, והאצבעות אדומות ונפוחות, ולפעמים כשהיא מפשילה קצת את השרוול רואים את המספר הכחול שחרוט לה על היד. היא הייתה במחנות, שם עשו לה את המספר הזה, והוא לא יורד אף פעם. ככה אימא הסבירה לי, זה מזל גדול שהיא נשארה בחיים.

לפעמים הילדים משגעים אותה בכוונה. מחליפים ביניהם את הצלחות או מבקשים תוספת, וכשהיא מרימה את הכף לתת להם לתוך הצלחת הם מזיזים את הצלחת והיא בקושי מצילה את האוכל או שהכול נופל על הרצפה. לפעמים קוראים לה קינדר, קינדר, ועד שהיא מגיעה היא לא מצליחה להבין מי קרא לה. את אלה מהמחנות הכי קל לשגע, כי הם יכולים להתעצבן אבל הם אף פעם לא יעשו לנו משהו רע. הם לא ייגעו בילד. זה בטוח. הם רק יצעקו ויתעצבנו ואפילו יבכו. אני רואה לפעמים שהיא מתעצבנת ובוכה. אבל את הילדים זה רק מצחיק. לפעמים המורה התורנית נוזפת בילדים שמציקים לה ואומרת להם, ילדים, זה מעשה מגונה מה שאתם עושים, שושנה סבלה מספיק מהגרמנים. אבל זה עוזר רק לכמה דקות. ויש גם ימים שקטים שבהם אף אחד לא מציק לה, והיא עוברת בינינו בשקט, ואומרת, תאכלו, תאכלו, קינדר, לא להישָאר בצלחת.

יום אחד בזמן שאכלנו הייתה פתאום מהומה וכמה ילדים הצטופפו על יד הכירות של הגז. נדחפתי בין הילדים הגדולים כדי לראות מה קרה. קינדר ישבה על כיסא, חיוורת כולה, בעיניים עצומות. כמה ילדים אמרו, היא לא יכולה לקום, היא הולכת למות, ואני לא יודעת אם היא שמעה.

המורה התורנית אמרה, שושנה לא מרגישה טוב, היא צריכה ללכת הביתה. איך היא תלך לבד. צריך שמישהו ילווה אותה. עמדתי קרוב לקינדר והסתכלתי עליה, איך הסינר היה מונח פתוח על הגוף שלה, ושתי הרצועות שמישהו כבר שחרר מאחור הגיעו כמעט עד הרצפה. הרגליים שלה היו מפושקות והיא נשמה בכבדות. אחר כך היא פקחה את העיניים ואמרה, אני יכול ללכת לבד, זה בסדר, קינדר. והילדים לחשו קינדר חיה, קינדר חיה.

לא, קפצה המורה התורנית, את לא תלכי לבד הביתה במצב כזה, מישהו מהילדים ילווה אותך. הילדים ששמעו את זה קצת התרחקו ואני עדיין נשארתי שם והסתכלתי עליה איך היא מתיישרת בכיסא, וסוגרת את הרגליים. ופתאום היה ברור למורה התורנית שאני המלווה המתאימה ביותר, למרות שאני לא גרה בכלל בכיוון שלה. רציתי להסתלק כמו כולם, אבל התביישתי להגיד שאני לא רוצה או לא יכולה, ושהייתי מעדיפה שיבחרו ילדה או ילד אחר. המורה התורנית הבטיחה להודיע לבן של שושנה שיבוא לפגוש אותה בדרך, ואני אלך על ידה ואלווה אותה כדי שהיא לא תלך את כל הדרך לבד. עכשיו בדקו אם היא יכולה לקום וללכת. כן, היא הצליחה להתרומם, הסירה את הסינר, יישרה את הבגדים והייתה מוכנה ללכת. היא לא ידעה איך קוראים לי, אבל זה לא היה משנה. לשמחתי היא לא לקחה את היד שלי, אלא התחילה ללכת ואני הלכתי קרוב אליה אבל קצת מאחוריה.

חצינו את המגרש של בית הספר וכל הילדים הסתכלו. אני הורדתי את הראש והלכתי בעקבותיה. כשיצאנו משער בית הספר היא סימנה לי לחצות את הכביש. זה לא היה קשה, הכביש על יד בית הספר היה שומם בשעות האלה והיא חצתה בצעדים איטיים ואני בעקבותיה. עכשיו הלכנו קצת על המדרכה, ואני חששתי לפגוש ילדים, שאולי יחשבו שקינדר היא אימא שלי. קיוויתי לא לפגוש אף אחד. אבל בכל זאת עברו כמה ילדים. למרות שאף אחד לא שאל אותי היה ברור שהם חושבים שזאת אימא שלי שבאה לקחת אותי הביתה.

פתאום היא ירדה מהמדרכה והתחילה ללכת בשביל, בתוך השדה עם הקוצים. זה היה שדה גדול, שפחדנו בדרך כלל לשחק בו בגלל הקוצים והנחשים. אבל היה בו שביל שהוליך לשיכון שלה. היא הלכה לאט ולא דיברה איתי. מפעם לפעם נעמדה, נאנחה, והמשיכה. היה ברור שקשה לה ללכת. לא היה על מה לשבת בדרך. ולא יכולתי בכלל לעזור לה. גם אם הייתי נותנת לה יד, אני לא חושבת שהייתי עוזרת. הייתי קטנה מדי, היא הייתה מועכת אותי. כל הזמן חשבתי מה אני אעשה אם היא תיפול או תתעלף או תמות באמצע הדרך, איך אני אשאיר אותה ככה שוכבת על האדמה היבשה, כי לא תהיה לי ברירה, מפני שאף אחד לא עובר בשביל הזה ואין ממי לבקש עזרה, ואני ארוץ בחזרה לבית הספר לקרוא למישהו מבוגר שיבוא, או אולי עדיף לרוץ לשיכון שלה, כי כבר עברנו יותר מחצי דרך והוא יהיה יותר קרוב. אבל את מי אני מכירה שם, ולמי אני אודיע?

כך המשכנו ללכת. השביל לא היה ממש שביל, אלא נראה יותר כמו מקום שהרבה אנשים דרכו בו והשאירו רווח בין הקוצים, ועדיין היו מקומות שבהם הקוצים ממש נכנסו לתוך השביל. היו שם גם צמחים של קיקיון, קצת רחוקים מהשביל. קיקיון זה היה צמח שאהבתי כי היו לו גרעינים יפיפיים, שחורים עם ציורים לבנים, אבל אבא הסביר לי לא לגעת בהם כי הם רעל. לא ידעתי אם רק כשמכניסים אותם לפה הם רעל או גם אם רק נוגעים בהם. ושמחתי שהם לא קרובים לשביל ולא יכולים לסכן אותנו. העלים שלהם היו מאובקים ויפים, כמו אצבעות ירוקות פשוטות באוויר ומכסות אחת את השנייה, כאילו הן מסתירות משהו בפנים.

קינדר הלכה בשביל בצעדים עייפים. הנעליים שלה היו רחבות ושחוקות ולא היו לה גרביים. היא קצת גררה את הרגליים, והשאירה על השביל סימנים רחבים והעלתה ענן אבק עם כל צעד. היא עברה במקומות שהיו קוצים כאילו שהיא לא מרגישה אותם, כאילו שהם לא דוקרים, כאילו שהיא לא שמה לב אליהם. אני כן נזהרתי. אני ניסיתי לעקוף את הקוצים כי לבשתי מכנסיים קצרים ופחדתי להידקר ברגליים, וגם דאגתי כל הזמן שלא תיכנס לי אדמה לתוך הסנדלים, ואם יהיו בה גם אבנים קטנות זה יכאב לי ויפריע לי ללכת.

כשהתקרבנו כבר לשיכון שלה, ובית הספר היה יותר רחוק, חשבתי מה יהיה כשנגיע, אם היא תרצה שאני אלווה אותה גם בחדר המדרגות. דמיינתי אותו כמו חדר המדרגות שלנו, חשוך, עם מדרגות אפורות קצת חלקות ועם מעקה שהילד שלה אולי מתחלק עליו. קיוויתי שעל יד הדלת היא תגיד לי תודה ואת יכולה כבר ללכת הביתה. לא רציתי שהיא תכניס אותי לבית שלה. לא רציתי לראות את הבית שלה ולפגוש את הבן שלה, שבטח יסתלק משם ולא ירצה שאני אראה שהוא הבן שלה.

היה כבר כמעט קיץ, אבל היום היה אפור במיוחד, כאילו עומד לרדת גשם בכל רגע. הייתה קצת רוח, רוח יבשה, לא כמו רוח של חורף. פתאום מרחוק ראיתי נער גבוה, דק, הולך מולנו על השביל. כשהתקרב חשבתי שהוא קצת מוכר לי, אולי מהבית ספר שעל יד המרכז. אולי מהנבחרת כדורסל של הגדולים שהיו אצלנו במשחק לפני פסח. לא רציתי שהוא יחשוב שאני הולכת עם אימא שלי, נעצרתי והתכופפתי רגע והעמדתי פנים שנכנסה לי אבן לסנדל, קיוויתי שבזמן הזה הוא יעקוף אותנו וימשיך בדרכו. קינדר התקדמה קצת לבד, ואז ראיתי שהוא נעצר על ידה ומדבר איתה. אולי הוא רואה שהיא לא מרגישה טוב והוא רוצה לעזור לה, ואולי הוא מכיר אותה, ואם כן, הוא בטח יודע שאני לא הבת שלה. התרוממתי והתקרבתי אליהם. ואז שמעתי שהם מדברים ביידיש. הוא שאל אותה משהו ביידיש והיא ענתה. זאת הייתה יידיש רכה, עדינה, והיה לה מבטא שונה לגמרי מהיידיש של ההורים שלי. זה נשמע שהם כאילו שואלים שאלות ועונים בשאלות. רק כשהוא התכופף אליה ואחז את המותן שלה מאחור הבנתי שהוא הבן שלה. הוא היה יפה ועדין, היו לו עיניים חצי סגורות, עם ריסים ארוכים, והוא ישר מצא חן בעיניי. הבן של קינדר מדבר יידיש? מישהו סיפר לו שאנחנו משגעים את אימא שלו? שאנחנו קוראים לה קינדר? היא מספרת לו בבית מה אנחנו עושים לה בארוחות צהריים? פחדתי שהוא יגיד לי איזה ילדים נוראיים אנחנו בבית הספר שלנו שאנחנו כל כך פוגעים באימא שלו.

הוא בכלל לא התבייש להיות הבן שלה. הוא אחז אותה מאחור, מעל למותן, והתכוון להתחיל ללכת איתה. התעלם ממני לחלוטין. אבל היא עצרה, הסתכלה בי במבט קצר ואמרה לו משהו – עם המילה מיידל'ה. הוא העיף בי מבט קר, ואז חשבתי שכן, הוא יודע מה שאנחנו עושים לה, ובלי להתחשב בנוכחותי הוא המשיך לדבר איתה ביידיש. קינדר הסתובבה ואמרה לי שלום, ואחר כך הוסיפה תודה. ואני אמרתי שלום, ואז הוא שאל אותי בעברית רגילה איפה אני גרה ואם אני יודעת לחזור הביתה לבד. עשיתי את עצמי צוחקת. בטח שאני יודעת, אני לא כזאת קטנה. ולפני שהסתובבתי לדרכי אמרתי לה: תהיי בריאה שושנה. הוא הפנה אליי את הראש ואמר תודה. ושושנה כבר הייתה עם הפנים לכיוון ההליכה והיא אמרה בשקט תודה, אבל אני שמעתי. אחר כך פניתי לכיוון השני והלכתי, ואחרי כמה צעדים הסתובבתי וראיתי איך הוא מתכופף אליה ובעצם מחבק אותה והולך איתה לאט לאט, והתביישתי.

שתפו אותי

5 תגובות

  1. נוגע ללב. מי שהיה ילד בשנות החמישים הכיר "קינדער" כאלה מקרוב

    1. הסיפור על קינדר הזכיר לי את המורה שרוני בביהס היסודי. שרוני היה שורד שואה. הילדים עשו לו את המוות. הפריעו לו בשעורים ולא איפשרו לו ללמד. פעם הוא סיפר לנו איך ניצלו חייו. הוא קפץ מהרכבת שהובילה לאושויץ ונשברו לו המשקפיים. הוא היה קצר רואי מאד והיה לו קשה מאד להתנהל בלי משקפיים. הסיפור נגע לליבי מאד ועשה עלי רושם עז. עובדה שאני זוכרת אותו עד היום. ילדים יודעים להיות אכזריים. אדם שוודאי ראה זכות ענקית ללמד ילדים בבי"ס במדינת ישראל וכמה מר היה חלקו.

  2. הסיפור על קינדר הזכיר לי את המורה שרוני בביהס היסודי. שרוני היה שורד שואה. הילדים עשו לו את המוות. הפריעו לו בשעורים ולא איפשרו לו ללמד. פעם הוא סיפר לנו איך ניצלו חייו. הוא קפץ מהרכבת שהובילה לאושויץ ונשברו לו המשקפיים. הסיפור נגע לליבי מאד ועשה עלי רושם עז. עובדה שאני זוכרת אותו עד היום. ילדים יודעים להיות אכזריים. אדם שוודאי ראה זכות ענקית ללמד ילדים בבי"ס במדינת ישראל וכמה מר היה חלקו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *