לזכרה של לילך־קלרט אשכנזי
19.1.1954–5.1.1974
פעם בחודש, כשהירח נדמה כקצה המולבן של ציפורן אצבע, דק ומדויק ומגויד, כמגל קוצרים ממורט, אז הם באים. הם מתכנסים, לובשי חול וחגור וכבדי נעליים, מסביב לברזייה של בית הספר "ארנון" ברמת גן. ברזייה של פעם. אמבטיית ברזל, צינור מונח מעליה וברזים תקועים בו משני צדדיו, לעולם לא נסגרים עד הסוף, מים נצחיים ניגרים מהם אל אמבטיית הברזל השקועה במלבן של בטון מטויח גס. טחב ירוק, עתיק יומין, מפלס דרכו בין מאות השברים והסדקים ששחקו המים באבן.
באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, "יזכור", כתוב, ליד תמונה לא ממש ברורה שלה: "רב־טוראי זיוה־פלורה סספורטס, בת לבנה ויצחק, נפלה ביום כ"א באדר תשל"ד (23.3.73), בת 19 בנופלה, מקום מנוחתה בית העלמין הצבאי קריית שאול". הפרטים האלה, שהם כנראה מדויקים, מוזרים לי. אני הייתי בטוח שהיא מתה כשהייתה בת שש־עשרה, בתקופת התיכון, בכיתה י' או י"א. הייתי מוכן להישבע שנהרגה בתאונת דרכים. אני זוכר שאמרו שנהרגה בתאונת דרכים. שישבה מאחור על אופנוע שאותו הסיע החבר שלה, שהיה מבוגר בכמה שנים מבני המחזור שלנו.
הפרט הזה של חבר מבוגר יותר, שגם אותו אולי המצאתי, חשוב. יש לו נפח משל עצמו. בנות המחזור שלנו ש"יצאו" עם בנים מבוגרים יותר, זכו למעמד מיוחד בתודעה הנערית שלנו. הן כבר לא היו "שלנו", יצאו מתחומנו. הן חצו וחרגו ממעמד של נערות תיכון, למעמד של נשים צעירות. לא ממש ידענו מַזה. אבל חשנו. בדרך כלל אלה הן היו נערות בשלות, נשיות יותר מהאחרות. הן התנהלו אחרת, גם בתיכון, שנראה היה שהוא מבחינתן כבר קליפה ריקה. כברת דרך משעממת שצריך לעבור אותה איכשהו. העיקר היו ההם, הגברים הצעירים, שכבר נכנסו לחיים הבוגרים, לשלב מעשי ותכליתי: משכורת, מכונית, או לפחות קצין בקבע, רצוי באיזו סיירת.
איני יכול לשכוח נערה בשם יפה, שלמדה איתי בתיכון באותה הכיתה, החל בכיתה י"א. אישה ממש בתחפושת נערה. יפה, חושנית, והכול במידה, בלי הפרזה, עם מודעות ברורה ושקטה לבידול המסוים בינה לבין חברותיה, אפילו הקרובות ביותר. היא הייתה מעבר להישג ידינו. כבר לא "שלנו". היא כבר הייתה שלהם, שם, מעבר למחיצה המבדילה בין הנערות לבגרות. המבט שלה היה אחר. היא עמדה אחרת, התנועעה אחרת, דיברה אחרת.
לעומתה, זיוה סספורטס לא נתפסת בזיכרוני כלל כאישה צעירה. להפך, אני זוכר אותה כנערה־נער. אתלטית, קופצנית, שיער קצוץ. אבל מופנמת, כבודה פנימה. כנראה שפספסתי אותה, בתקופה שהתבגרה, שהפכה לאישה צעירה. אבל, גם אם כך אירע לה, זה לא היה מאותו המקום שממנו פרחה יפה.
אני מרשה לעצמי לשער שכאשר זיוה הייתה בכיתה ט' או י', החיים אותתו לה שהיא צריכה לתפוס מאחז. לנתב את עצמה. להתחבר לאיזה מסלול. לפרוץ דרך לעתיד שלה. לעתיד של משפחתה. היא הייתה מוטרדת, אני חושב, כבר בסוף כיתה ח' (אז עולם הלימודים נחלק לשמונה שנות "עממי" וארבע שנות "תיכון") בשאלות כמו: מי היא ומי היא עתידה להיות, מה היא בוחרת לעשות, בתיכון, בצבא, אחרי הצבא, עם מי תתחתן ועוד שאלות מהסוג הזה שכלל לא הגיעו אז לסף תודעתי, ולסף תודעתם של חבריי – לפחות לא אצל אלה שנולדו בישראל למשפחות שכבר יצרו לעצמן בסיס חברתי וכלכלי יציב, לפחות למראית עין. ואולם לזיוה סספורטס הייתה כבר אז – כך מורה לי האינטואיציה המאוחרת שלי – תודעת דרך ומעמד.
לפי אתר "יזכור", זיוה נולדה ביום ח' באייר תשי"ד (14.6.1954) בזגרב שבקרואטיה (אז חלק מיוגוסלביה) ועלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1963. כלומר, היא הגיעה לארץ בכיתה ב' ואולי בכיתה ג'. אני לא זוכר שהיה לה מבטא זר – וגם אם היה לה כזה, כמעט לכולם היה – מה גם, ואת זה אני זוכר היטב, שהיא לא הרבתה בדיבורים, שלא כמו רוב חברותיה.
היא הייתה דומה לנו ואחרת. שתקנית אבל בעלת נוכחות, מרץ ושמחת חיים ונראה שהשתלבה במהירות ברקמה החברתית של בני השנתון שלנו בבית הספר, שהייתה תפורה מכל החוטים העדתיים האפשריים. שלב המעבר לארץ של הילדה זיוה־פלורה עבר אפוא, כמדומה, בשופי.
ויחד עם זאת, ואין לי שום ספק שהמוות המוקדם והמיותר שלה מעוות את הזיכרון שלי אותה, היא הייתה שונה. הייתה לה פחות ילדות. פחות חירות. היא נאלצה להתחיל לנתב את עצמה ל"חיים", בשעה שחלק מחבריה וחברותיה עשו כל מה שעלה על רוחם – לפחות מחוץ לבית, בשכונה, מתחת לבניין על העמודים. אני חושב שמעמד העולה, וגם האופי של משפחתה, שהכרתי אך מעט (לא נהגנו לבוא אליה הביתה, וכנראה לא במקרה) ניתבו את זיוה לבור לה דרך־חיים משלה, בשלב מוקדם, מוקדם מדי.
באתר יזכור כתוב: "היא למדה בבית הספר היסודי 'ארנון' ברמת־גן, מקום שם התגוררה משפחתה, ואחרי כן למדה בבית הספר התיכון העיוני 'שמעון בן צבי' (שנקרא בשם תלמידיו 'שב"צ'). היא סיימה את חוק לימודיה בבית הספר התיכון המקצועי 'אורט', במגמה למזכירות ומנהל."
בפסקה הזאת מסתתרת דרמה ענקית, המתקשרת לאינטואיציה שלי על הבגרות המוקדמת מדי, שהייתה כנראה נחלתה של זיוה, שהייתה הבת הצעירה במשפחה (אני זוכר אח אחד מבוגר יותר), ובכל זאת, למרות היותה ה"קטנה" במשפחה, נכתב עליה באתר "יזכור": "זיוה הייתה ציונית, כבר מגיל רך. היא דמיינה את ישראל בראשה והאיצה בבני משפחתה לעזוב את קרואטיה ולעלות ארצה." וכמובן, המוח הספקולטיבי שלי אינו יכול להימנע מהמחשבה המיותרת: מה היה קורה אלמלא היא האיצה בבני המשפחה לעלות… וגם, עולה בדעתי התמיהה, כאשר אני מדמה אותה "בגיל רך", כמה ציונית, אם בכלל, אפשר להיות בגיל הזה. ואם היא הגיעה אלינו בגיל תשע, מאיזה גיל היא האיצה במשפחתה לעזוב את קרואטיה ולעלות ארצה? לא עשיתי עבודה משווה, אבל, אני די משוכנע שעל רוב הנערים והנערות שיש להם חלקה באתר "יזכור" כתוב שהם, בחייהם ציוו לעצמם את מותם. כלומר, שמותם היה תוצר ברור, מכוון; פרי תחושת ייעוד והכרה מודעת לעצמה היטב. ואני חייב להוסיף, שמפרספקטיבה של אחרי ה־7.10.2023 אני לא בטוח שזה לא נכון. אנחנו נולדים בארץ הזאת, כפי שהטיב חיים גורי לנסח זאת, ומאכלת בליבנו. אין דבר שיותר מזעזע אותי, ולצערי זה קורה בחודשים האחרונים כמעט מדי יום, מהטקסים בבתי העלמין הצבאיים שבהם נערות בנות שבע־עשרה, שמונה־עשרה או תשע־עשרה – כפי שהייתה זיוה בשעת מותה – מספידות את בני זוגן שנהרגו במלחמה. נערות־אלמנות. הן עומדות על יד בור הקבר, שזה עתה נחפר. זה עתה עברו מילדות לנערות. ועתה על סף־הנשיות המוקדמת חייהן סטו ממסלולם הטבעי. מעתה יחלקו את חייהן עד אז ומאז. הן נכפתו, בעל כורחן, לשעון הלאומי, שהוא, נודה על האמת, אדיש לחלוטין לזמן הפרטי. הנערות שונות והחיילים שונים, כל אחד מהם יחיד ומיוחד, אבל, ההספדים דומים להחריד. הם מושתתים על דפוסים רטוריים שהפכו משכבר לחלק מהבשר של גופנו כמו המאכלת בליבנו.
אבל לא בדרמה הזאת אני מבקש להתמקד – זו שייכת למחלקת דרמות הלאום, שעליהן אמרתי די – אלא בדרמה אנושית־חברתית, שקיפלה בתוכה – כבר בילדותי חשתי בזאת, אם כי לא ניסחתי לי אותה במילים ברורות – רגע מביש מאוד.
בין שני המשפטים החותמים את הפסקה המצוטטת מאתר "יזכור", המתייחסת למסלול הלימודים של זיוה בשנות התיכון, רובצת תהום. מהראשון ביניהם אנחנו מבינים ש"אחרי כן"; כלומר, אחרי שמונה שנות לימודים בבית הספר העממי "ארנון", למדה זיוה בבית הספר התיכון העיוני "שמעון בן צבי". זה ברור. אבל, אז מופיע המשפט הבא: "היא סיימה את חוק לימודיה בבית הספר התיכון המקצועי 'אורט', במגמה למזכירות ומנהל." כלומר – ואני לא זוכר ממש את האירוע עצמו, את המעבר שלה מ"שב"צ" ל"אורט", הייתי יכול להישבע שלמדה ב"אורט" כבר מכיתה ט' – משהו דרמטי קרה לה. מה ומתי זה קרה? אחרי כיתה ט' או אחרי י', ובעיקר, למה? האם היא לא עמדה ברמה הנדרשת בבית הספר העיוני, הנחשב, ונאלצה לעבור לבית ספר פחות יומרני מבחינת הדרישות העיוניות מהתלמידים. או שמא, המשפחה החליטה שדי להתברבר, צריך מקצוע?
אני זוכר שקראתי, לפני חמש־עשרה שנים בערך, מאמר של יוסי יונה ויצחק ספורטא על ה"הסללה" של תלמידים, בדרך כלל יוצאי עדות המזרח, לבתי ספר מקצועיים. קראתי והחסרתי פעימה. פתאום חזרה אליי הדרמה הנוראה שהייתה קשורה בעניין הזה בסוף כיתה ח'. אני זוכר את הרגע ההוא שבו המורה שלנו הקריאה, לפי תוצאות מבחן ה"סקר", מי מהתלמידים ילך לבית ספר עיוני ומי יישלח לבית ספר מקצועי ולאיזו מגמה. זה היה רגע של פיצוץ חורץ גורלות, חגיגי ואסוני בה במידה, וגם רגע שהפך את היוצרות. לחלוטין. למדנו, זיוה ואני, ומיכאל ולילך ודני וכל היתר, גם יעקב ולוסי ודדה וליאורה וטובה ואחרים, בבית ספר שקיבץ אליו ילדים שהוריהם וגם הם עצמם, רובם ככולם, הגיעו מ"התפוצות". בסך הכול היו שני ילדים בכיתה שהוריהם נולדו בארץ. כל יתר ההורים היו שבבים שהתעופפו הנה מכל רוחות העולם.
ב"דרך הטבע" בבית ספר עממי בכלל ובבית ספר "אינטגרטיבי" במיוחד, הילדים החזקים, בעיקר הבנים, החזקים, האתלטים, הזריזים, עמדו בראש ההיררכיה. הראשונים שנבחרו לקבוצות הכדורגל, המחניים וכולי. לחלקם גם היו סממנים של אופי מנהיגותי. והיו גם הנועזים, כאלה שכבר "התחילו" עם בנות. ואשר לבנות, גם כאן, שיחקו תפקיד המאפיינים הפיזיים, היופי, העוצמה הפנימית שקרנה החוצה, ובעיקר הזיקוקים הבוסריים של הנשיות. לעומתם התלמידים הטובים, הבנות והבנים כאחד, לא ממש נחשבו, בעיקר אם היו "חנונים" – ורוב התלמידים הטובים היו כאלה. ואם אלה היו, לאסונם, גם קצת גלותיים במראה ו / או בלבוש, הם הושלכו לתחתית הטבלה.
ופתאום, ברגע אחד, במעמד הקראת תוצאות ה"סקר", העולם התהפך. תחתונים הפכו לעליונים ולהפך. הבנים ה"גזעיים" והבנות ה"שוות" הוצגו ככלים ריקים. המלכים הוצגו כפושטי רגל, המלכות כקבצניות. ולעומתם, צמחי הצל הוארו באור יקרות – העתיד עצמו סימן אותם כנבחרים.
הטקס המשפיל הזה לא הבחין רק בין "עיוניים" ו"מקצועיים". הוא הגדיל לעשות ביוצרו תת־מחלקות בקרב ה"מקצועיים" – לפני כמה שנים ערכתי את ספרו של רוביק דנילוביץ, ראש עיריית באר שבע, ושמעתי ממנו, קורבן נוסף של ה"הסללה" ההיא, פרטים על הדרמה – היו כאלה שנשלחו למגמת אלקטרוניקה והיו כאלה שנשלחו למגמת מסגרות, או למגמת מכונאות (גם אם, כמו שקרה לרוביק, היה להם אפס כישרון טכני) או, שלא נדע, למגמת נגרות. והבנות למגמת סרטוט ועיצוב פנים, שזה היה "סביר", או למגמות נחותות יותר, הדפסה והקלדה, משק בית, תפירה ואלוהים יודע מה עוד.
אבל לא רק פוליטיקה של מעמדות וזהויות עמדה מאחורי החלוקה הזאת, אלא גם הפליה על בסיס כלכלי. לבית הספר "שב"צ" הלכו אלה שהוריהם יכלו להרשות לעצמם בן או בת שאינם רוכשים מקצוע ומהר, ואלה שולחו למצות את צוף הנעורים. היתר, ואולי זה גם מה שקרה לזיוה, יכלו רק לחלום על נעורים של בני תשחורת בתיכון נחשב. הם היו צריכים להירשם לחיים ומהר.
זיוה נצרבה בנפשי, כמי שנחטף מעל במת החיים. היא ממשיכה לרחף בשולי התודעה שלי, לא חיה ולא מתה. הכרתי אנשים רבים שכבר אינם איתנו, לא מעט ראיתי גם מייד לאחר שנהרגו. כולם, או ליתר דיוק, הצעירים שביניהם, שבים ומתכנסים, פעם בחודש, כשהירח נדמה כקצה המולבן של ציפורן אצבע, דק ומדויק כמגל קוצרים ממורט. הם באים, מתכנסים מסביב לברזייה של בית הספר "ארנון" ברמת גן. ברזייה של פעם. אמבטיית ברזל, צינור תולה מעליה וברזים תקועים משני צדדיו, לעולם לא נסגרים עד הסוף, מים תמיד ניגרים מהם אל אמבטיית הברזל השקועה במלבן של בטון מטויח גס. טחב ירוק, עתיק יומין, מפלס דרכו בין מאות השברים והסדקים ששחקו המים באבן. כולם מכונסים שם, כולם מבוגרים מזיוה של אז. רובם גברים צעירים, יפים וחסונים. אבל זיוה, דקה וגמישה, נדחקת ביניהם בקלות, גוהרת אל המים לאחר עוד משחק מחניים, בזמן ההפסקה, שגם בו כיכבה.
הרגע הזה, שבו אני צופה בה שותה מים מן הברזייה בסוף ההפסקה, המים שותתים בכף ידה הקעורה, הוא בן אלמוות. אבל, הוא אינו יכול לנצח רגע אחר, שהתרחש רבע שעה קודם, עם תחילת ההפסקה.
זה היה בכיתה ו' או ז', יצאתי מהמסדרון של בית הספר, שהיה צבוע בירוק פלסטיק של בית חולים. היה סתיו, אני חושב. יצאתי והתבוננתי במגרש הספורט המאולתר של בית הספר. עמדתי בצד, כנראה במקום מוצל, השמש הייתה ברום השמיים, אני זוכר עננים עננים רועים בגבהים.
ואז, כמו פגז שפורץ מתותח, פרצה זיוה מהמסדרון האפל למגרש. אני לא זוכר את פניה באותו מעמד, רק קצת, במעומעם, את ברק השיער השטני הקצר שלה, בתספורת של בן. אבל פרט אחד אני זוכר בדייקנות מסנוורת ועם זאת טהורה, כמו נוף לאחר התבהרות שמגיעה בעקבות גשם. אני זוכר את החיבור שנוצר במעלה הרגל שלה, הימנית אני חושב, בין מכנסי ההתעמלות הקצרים שלבשה, שהסתיימו, כמנהג הימים ההם, ברצועת גומי, לבין העור שמתחתיו, שהיה עטור, הספקתי לראות, בכמה ניצני שיער בהיר, רך. לא, לא היה זה מחזה מיני. לא, או לפחות לא בעיקר, אלא מפגש בין עין של ילד, שיהיה פעם גבר, לבין ילדה, שלא תספיק להיות אישה ממש. זה היה מפגש של יצור מתבונן ביצור אחר, ברגע של קוממיות האני, בטורנדו מעלף של חיוניות, בפרץ של תשוקת חיים, שאסור היה לגדוע אותם.