בין זוגות כוכבי לכת במערכת השמש ומחוץ לה מתקיימת תהודה מסלולית. התהודה המסלולית נגזרת מזמני ההקפה של הגופים השמימיים וכוח הכבידה שלהם. כוח הכבידה של גוף נקבע על פי מסתו. לכן השמש, הכדור הגדול במערכת, לוכד אליו את כל כוכבי השביט והאסטרואידים.
השמש. שפע של אור צהוב, המרכז, ציר החיים ומקורם. וכל הרחוק והנסתר ממנה הם השוליים.
בגיליון הנוכחי הזמנו את היוצרים ללכת למקומות שהאור מגיע אליהם בחולשתו, מקומות נסתרים, צדדיים, אפלים, שהחיים בהם ניזונים מתוך עצמם, ושאפשר לשקוט בהם, להפוך לעיסת גולם, לחיות מבעירה כבויה, להחסיר פשר, לדחות, להידחות, להמתין עד געגוע, להחסיר אות, לבלוע חלקי נייר, לא למחוק טעויות, לא למחוק.
במסה "אפשרות של הצלחה" מיטיב אלי שמואלי לבטא את תחושת הנידחות והאפסות של הפרט ולהפוך אותה לאוניברסלית. כמעט כל משפט בה מביע תחושות אלה, וכך גם בקטע הבא:
"בתחנה המרכזית ראיתי מחלון האוטובוס אנשים צועדים על המדרכה, הפנים מכורכמות ושתדלניות, ערמומיות. הם נראו מבוהלים, כעוסים, לא יפים. הם נדחקו אל הכניסה לתחנה, מנסים לעקוף, להציץ לקצה התור, להשתחל פנימה. אולי אני לא מפסיד שום דבר. האוטובוס עצר, ואני נעמדתי מול הדלת האחורית. הדלת נפתחה, האנשים חיכו צפופים בתחנה, בראשים מתוחים, כמו גוזלים בקן, מחכים, כמוני, שהחיים יתכופפו אליהם ויתנו להם מן המקור הצר שלהם, משהו, תולעת."
הדמויות במחזה, במסות, בשירים, בממוארים ובסיפורים שהתקבצו בגיליון זה מתבוססות בעולמן הנידח, השמוט.
בסיפור "את רוצה להאכיל את הדגים" מאת ענת רוסמן, האח שנשאר בבית לשמור על אחותו שהיא אחרת ושהוא יודע שלא תשרוד, מרשה לעצמו לפגוע בה, להשתמש בה. אולי מפני שמה שגורם לשמש לבעור, מה שגורם למרכז לדלוק, הצלחה, נורמליות, מוסר, הוא חסר חשיבות לחיים בשוליים.
וכך כותבת רוסמן:
"הכדורים שלה על השולחן, גם המכשיר שאיתו טיפל בה היום, אז מה אם הוא הפיל לה אותו על הראש, זה היה בלי כוונה! הוא מוכן להישבע –
'נטע!'
– זה לא היה בכוונה! הוא נשבע בחיים שלה. בחיים של אחותו שגם ככה עוד רגע נגמרים. לפחות את זה היא נתנה לו: הוא יכול לעשות מה שבא לו – לשבור, לגנוב, לשרוף – ואז להישבע בה – בחיים שלה – זה הקלף הכי אמין שיש."
כשקראתי את הסיפור "התגשמות" מאת מלאכי אנג'ל חשבתי על צידו הרחוק, האפל, של הירח. הירח, המצוי בתהודה מסלולית עם כדור הארץ, משלים סביבו סיבוב במשך כחודש. מהירות הסיבוב של הירח סביב עצמו שווה למהירות שבה הוא מקיף את כדור הארץ ולכן הירח מפנה אל הכדור רק צד אחד. ובעת מולד הירח, צידו הרחוק הוא הצד המואר.
את הדובר בסיפורו של מלאכי אנג'ל מאירה לרגע האהבה:
"אז, אני שולח יד ונוגע בפנייך. בלחי ובאף, בעפעפיים, מלטף אותם. בנמשים. אני נוגע בכל נמש ונמש בפנייך, מביט בו, איך הוא נמוש. מקצה השפה ועד למאחורי האוזן. איך הוא נפרד, איך הוא לעצמו, פרוד ומופרד מכל השאר. איך הוא את. אני אוהב לדמיין שהנמש הזה הוא קצת כמוני. או כמו שאני חולם להיות. כמו שאני חולם להיות, ולעולם לא אהיה."
את הדיון על מקומם של השוליים קיימו חברי המערכת בראיונות קצרים, עם מספר יוצרים שהשיבו עליהם אלומות אור דרך סדק צר של שתי שאלות זהות: מהם השוליים ומהי חשיבותם.
תודה לכותבים, למרואיינים ולחברי המערכת המוכשרים.
קריאה מהנה.