קדיש. יתומה | אסתי רידר אינדורסקי

יארצייט (מאידיש יאר – שנה; צייט – זמן)

"עדיין לא מצאנו שם מתאים למנהג זה (היארצייט) אף בעברית החדשה. אני משתמש בשם אזכרת, מלשון אזכרה שבתורה".

~ הרב יהודה אבידע, ביטאון סיני תשי"א

שנה ראשונה

בשנת האבל על אבא שלי, כשאחי אמר עליו קדיש בכל יום, כמה פעמים ביום, ביטלתי את הנסיעה להופעה של סלין דיון וגם את הסטייליסטית. בשנת אבל לא אמורים לשמוע מוזיקה, וגם לא קונים בגדים חדשים, כך שהוויתור על המהפך התדמיתי ועל החוויה בהופעה בלאס וגאס שתכננתי לעצמי ליום הולדתי הארבעים היו הקדיש שלי עליו.

הלוויה עברה בשלום מבחינת כולם אבל בדיעבד התחילה בי אז מלחמה פנימית. הקשבתי כמו בת טובה ושתוקה להספדים המעטים, כי בחודש ניסן לא מספידים. בחודש ניסן לא מספידים, אבל כשאחי רצה להגיד משהו בלוויה, "רק כמה מילים", הוא נעמד ואמר. ככה זה. כשזכרים רוצים להשמיע קול הם תמיד מוצאים את הדרך. הוא התחיל במשפט "בחודש ניסן לא מספידים", ומייד המשיך, "אבל איך אפשר שלא במקרה הזה, כשפתאום רואים כמה גבוה היית כשאתה שוכב ככה מכוסה על הרצפה ולא יושב מקופל על כיסא גלגלים", ומשם הטקסט זרם לו. אחי יודע לדבר יפה. נואם בחסד. גם אני. אלא שהוא אמר דברים יפים ומרגשים ובכה בקול רם, ואני שתקתי זיכרונות וכאבים וייבבתי בשקט מהמקום שלי.

גם ביארצייט (יום הזיכרון) הראשון שיתפתי פעולה עם אירוע שהיום קשה לי לחשוב עליו בלי להתכווץ. מכל המקומות היארצייט צוין אצל אדמו"ר קטן, עם מעט חסידים, שאבא שלי נהג להגיע אליו בשנותיו האחרונות על כיסא גלגלים לסעודת "מלווה מלכה"[1]. לאבא שלי שאסף חוויות אצל אדמ"ורים מחד גיסא, והתחבר לכל נדכאי העולם מאידך גיסא, הרעבעל'ה הזה, ראש חסידות הקרויה על שם עיירה נידחת בגבול אוקראינה, הונגריה היום, התאים בדיוק לסוף חייו. לאחד מהחסידים הבולטים של הרבי היה מבנה באזור התעשייה בפאתי בני ברק, ובקומת הקרקע של המבנה הוקצה שטח לטובת בית כנסת, בית מדרש ואולם שמחות. ייתכן שזה היה בדיוק להפך: החסידות הייתה צריכה מבנה, ובעל השטח הפך במופת[2] של הרבי לחסיד. כך או כך, מחשבה על עזרת נשים לא הייתה בסדר העדיפויות של אי מי, וישבתי עם האלמנה, שאר היתומות ודודה אחת בחדר צדדי שלא היה ממנו כל קשר עין או אוזן לאולם המרכזי.

האווירה הייתה נוגה כאווירת ימי זיכרון וטעונה כאווירת אירועים משפחתיים, וכל אחת מאיתנו שתקה או ליהגה או העסיקה את עצמה בתהילים או הפרידה בין האלמנה לגיסתה. אני התהלכתי בחדר מצד לצד, דמיינתי את האדמו"ר וחסידיו נהנים מהאוכל ששילמתי עליו ושרים שירי מלווה מלכה בניגונים עלומים של עיירה אוקראינית הונגרית וכאבתי את היעדר הסיכוי שמישהו מהם מספר דבר או שניים שהם זוכרים מהנפטר כי לא הכירו אותו כמעט. לעובדה הזו, שלא הכירו את הנפטר, לא ממש הייתה חשיבות בערב הזה, כי בהיותם אנשים זרים אבל זכרים הם היו מניין הולם וראוי לגיבור האירוע, איש הקדיש היחיד – אחי. ברגע השיא, כשאחי קם להגיד קדיש, אחד החסידים, בהוראת האדמו"ר כנראה, נשלח לקרוא לנו. אנחנו שהיינו תלושות לגמרי מהנעשה בקודש פנימה, שמענו גרירת כיסאות ורגליים רצות במסדרון, ואז דפיקות בדלת וצעקה מבחוץ "קִים שוֹין, בואו כבר." רצנו, והזריזה ביותר מאיתנו הספיקה אפילו לענות "יהא שמיה רבא" מתחת למשקוף בכניסה.

שנה שנייה

אומרים שלכל דבר צריך מזל בחיים, ולאבא שלי בהחלט לא היה מזל: לא בחיים, ולא במוות שלו שנפל על ערב פסח. ערב פסח במובן הרחב שלו. ה' בניסן נראה מספיק רחוק מפסח הנחגג, בי"ד בניסן, רק למי שהוא לא אישה חרדית, שמבחינתה ערב פסח, הכולל מירוק, צחצוח והשמדת כל גרגיר חמץ ממקומות לא ריאליים כמו מגירות הצעצועים ומדפי הספרים, מתחיל באזור ט"ו בשבט בכלל. בשנים הראשונות, אם כן, המועקה הייתה לא סביב ההדרה מהקדיש בסעודת היארצייט, אלא על העובדה שאחי ציפה ממני או מאחותי, כבנות, בעיתוי הלא סביר הזה, לארח את הסעודה הזו לעילוי הנשמה, שבה יוכל הוא, ורק הוא, להגיד קדיש. על זה יצאו הקצף והזעם הלא קדוש בשנה השנייה. על הטיימינג. גם הפעם לא היה לנו קשר עין, אבל כן היה קשר אוזן מצוין, ושמענו את הקדיש מההתחלה ועד הסוף, וענינו יחד עם המניין שהורכב מאנשים זרים אבל זכרים, מהשיעור של גיסי הפעם, "יהא שמיה רבא".

***

בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד", יצירתו המונומנטלית של מרסל פרוסט – המסַפר טובל את עוגיית המדלן בתה שלו:

"בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו […] ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני […] ובבת אחת שב הזיכרון ונגלה."

התופעה המכונה כבר "תופעת פרוסט": עוסקת ביכולתם הסגולית של ריחות לעורר בנו זיכרונות. האם פרוסט שכתב בצרפתית היה מודע לקשר בין השורש זכ"ר לריח והרחה? האם הכיר את הפסוק בסיום נבואת הושע (י"ד): "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל […] יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ [ריחו] כְּיֵין לְבָנוֹן?" האם שמע על פירושו של האיטלקי, שמואל דוד לוצאטו, למילה אזכרה[3] בספר ויקרא: "וכל לשון זכירה תחילת הוראתו הריח ריח, והושאל על הזכירה כי זכירת מה שהיה הוא כאדם המרגיש ריח הדבר אחרי עברו מנגד עיניו"?

האם זו הסיבה שביום היארצייט, באזכרה, הזכִירה, האזכור, הקדיש, שתפקידו להזכיר את הנשמה ולרומם אותה מעלה, מוטלת רק על הזכרים?

ייתכן שהיה כאן ווֹארט (פירוש) יפה אלמלי הייתה הדרשה מנת חלקם הבלעדית של הגברים.

שנה שלישית

שרה אחמד טוענת ש"קשה לזכור ממתי את פמיניסטית, ולו משום שקשה לזכור מתי לא הרגשת ככה". במקרה שלי, האירוע שבו הרגשתי לראשונה "ככה", כפי שהיא מכנה זאת, מובחן וזכור לי היטב. מכירים את השאלה היכן הייתם כש…? היכן הייתם כשנרצח רבין, היכן הייתם כשנפלו התאומים? אני יכולה לומר במדויק היכן הייתי כשהפכתי לפמיניסטית. ישבתי עם עוד נשים חרדיות במרתף מוזנח וטחוב בבני ברק, לדבר על האפשרות של שילוב נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות או ניסוח אמורפי אחר למילה "פוליטיקה". לא ידענו דבר וחצי דבר על קרול האניש, ובכל זאת המחשנו זו לזו את "האישי הוא הפוליטי". ישבנו במעגל וכל אחת סיפרה קצת על עצמה. כשהגיע תורי סיפרתי על הנישואים הרעים, על הגירושים הרעים יותר, ועל השנים הארוכות שעברו בין לבין בדרך לגט המיוחל. על הילד שאני מגדלת לבד, על הקשיים שלי כאימא לבן בחברה מופרדת, על השבתות שבהן חיפשתי שולחנות שבת ש"גבר" יושב בראשם, ועל החגים שחיפשתי לו "גבר" שילך איתו לבית כנסת. סיפרתי על הפתרונות היצירתיים שמצאתי, על השנים שבהן הייתי "גבר" וכתבתי טור פוליטי בשם עט כדי להתפרנס, על הנישואים השניים, על הפריבילגיות שאני חשה שוב כאישה נשואה אך גם על כך שהחברה לנצח רואה בי גרושה. גרושה במיל. לא ידענו דבר על מעגלי נשים, ישבנו במעגל כזה כי ככה ישבנו ב"בתיה", תנועת הנוער של "בית יעקב". מירי, שישבה שני סיפורי חיים ממני, הגיבה לפרטים הביוגרפיים שלי במילים: "זה לא הוגן", ובאותה השנייה הבנתי לראשונה שחיי לא היו רצף של חוסר מזל, ומשהו פוליטי ממסדי, מערכתי, לא היה תקין שם. נוהגים לדבר על משקפיים מגדריים, שי מפוקפק שמקבלת כל פמיניסטית, אבל באותו רגע מכונן שבו הפכתי אני לפמיניסטית, העדשות המגדריות הושתלו בתוך עיניי ולא הייתי מסוגלת להסיר אותן, ולו לשנייה אחת, כך שאירוע היארצייט של השנה השלישית נחווה אצלי בצורה אחרת לגמרי והפריד ביני לבין שאר היושבות במטבח.

באותה שנה כיבד את היארצייט בנוכחותו קרוב משפחה רחוק, הרב א', שהוא רב צדיק ומפורסם מהסוג שאנשים עומדים בתור מחוץ לביתו להתברך מפיו. בסיום הסעודה, אחרי שאחי אמר קדיש ואנחנו אמרנו "יהא שמיה רבא" עם חבורת זרים אבל זכרים שכללה כמה מהפמליה של הרב, הרב א' נכנס למטבח להגיד לנו, הנשים, היתומות והאלמנה, שלום ותודה. אימא שלי ואחיותיי מאוד התרגשו מהמחווה וציינו בפנים קורנות כמה שהגברים במשפחה שלנו, ובעיקר הרבנים שבהם, מכבדים נשים, ואני הבנתי ש: זהו. תהום פעורה בינינו. אותי המחווה לא ריגשה. לא הרגשתי שמכבדים אותי אלא שזורקים לי פירורים. לא הרגשתי שמנחמים אותי אלא שגורמים לי עצב עמוק. בכי של צער וזעם ותסכול. הפירור הקטן הזה שהעניקו לי בסוף האירוע רק גרם לי להבין כמה אני רעבה וכמה מעוות המבנה הזה.

שנה רביעית

כולנו היינו בלא מעט לוויות ואזכרות של מלח ופלפל הארץ, של חילונים גמורים שברגע השיא של הטקס שולף האח, הבן, הגבר התורן, פתק מהוה מהכיס או טלפון סלולרי, בוהה כמה שניות בטקסט הלא מוכר ומתאבק עם המילים הארמיות. אני תמיד נדהמת ברגע הזה שבו האחיות, האלמנה, הנשים בחיי הנפטר או הנפטרת, שאינן כפופות לחוקי החברה הדתית או החרדית, עומדות בשתיקה ומשלימות עם עליבות שתיקתן. רק כי הן חושבות שזהו ה־comme il faut[4] היחיד. הייתי גם כבר בלוויות שבהן נשים אמיצות התעקשו להספיד, ואף לומר קדיש, עיניי הסתמאו בדמעות של הכרת הטוב על האבנים שהן מסקלות בשבילי ובשביל חברותיי בשעה הקשה של חייהן.

רב אחד נשאל פעם כיצד יש לנהוג ביום האזכרה – אילו פרקי תהילים לומר וכדומה. ענה הרב שהוא נוהג בדיוק כפי שמופיע ברמב"ם. הלך השואל לבדוק, חזר אל הרב בבושת פנים שלא הצליח למצוא דבר וחצי דבר אצל הרמב"ם בכל הלכותיו. חייך הרב וענה – זהו. בדיוק.

אצלנו נוהגים להיפגש בבית הקברות לומר סדרה של פרקי תהילים לפי אותיות שמו של הנפטר והאותיות נ־ש־מ־ה. הנשים ממלמלות בשקט, הגברים בקול, והטקס מסתיים כשהקדישל'ך או הקדיש'ל[5] אומרים קדיש. בהמשך נפגשים בביתה של הבת התורנית שעמלה בפרך, לעיתים בגפה, לעיתים עם אחיות נוספות, על התקנת סעודה מכובדת בת כמה מנות, אומרים דברי תורה, לומדים משניות לפי סידור אותיות שם הנפטר ואותיות נ־ש־מ־ה, ושוב נאמר הקדיש, הכול כדי להעלות את נשמתו של הנפטר למקום טוב יותר בעולם הבא, כשהבת מעלה את הכלים ומחזירה אותם למקום.

השנה אני הבת הזו. הבת שמארחת בערב פסח סעודה שממנה היא, זאת אומרת אני, מודרת מכל תפקידי עליית הנשמה והזיכרון. כבר הכרתי את שרה אחמד ואת העמדה שלה שלהיות מעורבת באקטיביזם פוליטי משמעו להיות משביתת שמחות. האלגוריה שלה על ההדחה משולחן השמחה הדהדה במוחי כשסידרתי את השולחן הראשי בחדר לגברים, קיפלתי מפיות והתאמתי צבעים לפרחים. הכרתי גם את אדריאן ריץ' שקראה לנו, לי, לא להיות נאמנה לציביליזציה. לחברה. אם זה לא נעלם אנחנו לא מתגברות על זה, אם זה לא צודק אנחנו לא נאמנות לזה. ומה יותר לא צודק מלסדר לנשים שולחן קטן בצד שבו הן תשתוקנה. עדיין לא העזתי להשבית את השמחה של כולם, לא העזתי לעשות מהפכות גדולות, הסתפקתי במהפכונת קטנה. סביב השולחן ישבו רק גברים, שוב רובם זרים אבל זכרים, כשאנחנו הנשים יושבות בצד, אבל לראשונה באותו חלל בסלון. על הספה ליד. ממש לאCosì Fan Tutte [6], היה לנו קשר עין שאפשר לנו, בעיקר, להגיש ולפנות את המנות בזריזות, אבל מכורח הנסיבות גם שמענו את לימוד המשניות ויכולנו לזרוק איזו הערת ביניים. אף אחת חוץ ממני לא מימשה את הזכות הזו, וכמובן שמענו בזמן את הקדיש וענינו יחד, "יהא שמיה רבא".

הדרמה הגיעה בשנה הבאה.

שנה חמישית

שוב תורי. שוב לא יכולה שלא לחשוב על שרה אחמד: "כשאת מודחת משולחן השמחה את מאיימת לא רק על השולחן אלא גם על מה שמתכנס סביבו", מחליטה שממילא מדובר בסעודת יארצייט ולא איזו שמחה גדולה מי שישמע, ומחליטה לקחת את הסיכון בהשבתת השמחה, אבל מנסה שלא להרוס את הכול. החלטתי שנשב ליד אותו שולחן, בהפרדה, גברים בחלק אחד של השולחן (הקדמי) ונשים בחלק אחר. ובנוסף, חוץ מהלימוד ומהקדיש, הנשים ת-ד-ב-ר-נ-ה. תספרנה סיפורים על הנפטר. תקראנה משהו Free Style. הסברתי את העקרונות מראש בשיחות טלפון ובהודעות כתובות למשתתפים ולמשתתפות, ניסיתי להסביר ובעיקר להרגיע את החרדים והחרדות, שהמטרה היא רק להרחיק את השכחה הצפויה להגיע. ככל שחולפות השנים הזיכרון מהנפטר מתעמעם כמו בטרייה חלשה של טלפון שבסוף נכבה. מי שסיפר לי על התהליך הזה היה אבא שלי עצמו. "חזקה על המת שמשתכח מהלב," אמר לי פעם כששאלתי אותו איך הוא לא בוכה כל יום וכל היום על אבא שלו שנפטר בחנוכה, חודשים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו. אגב, גם בחנוכה לא מספידים. האם אנחנו שושלת כזו? שושלת של מתים חסרי מזל? שושלת של כאלו שלא יודעים מתי למות? "זה חסד שהקב"ה עשה," המשיך אבא, "לאט־לאט שוכחים. אני באמת לא זוכר את אבא שלי. זוכר שפעם נתן לי חמש קרונות שבדיות, זוכר שקנה לי רכבת, שלקח אותי לבנק. אבל אני לא זוכר." גיליתי לחרדתי שהמנגנון עובד. גיליתי שאכן שוכחים קודם את הדברים הרעים, ואז נשאר כאב גדול יותר, וכנראה אחר כך שוכחים גם את הדברים הטובים וצריכים איזו עוגיית מדלן או עוגיית קינמון וזנגוויל שבדית, במקרה שלי, כדי להגיע לתודעה של זיכרון. אני רוצה לזכור. אני רוצה להיות חלק מפרויקט האזכרה.

למרות ההתראה המוקדמת כולם.ן הגיעו. אולי בגלל הנואשות של ערב פסח ומי בדיוק תכין עכשיו סעודה, אולי בגלל הסקרנות לראות עד כמה השתניתי. הגברים התיישבו ראשונים בטבעיות מסביב לאחי שישב בראש, מחפשים בעיניהם את המקום של הנשים. גם הנשים חיפשו את השולחן הצדדי ולקח זמן עד שמצאו את מקומן, עד שמצאנו את הנקודה שמסמנת את האזור שבו הסתיימו הגברים והתחילו הנשים. הגברים למדו, ושימשו מניין לאחי שאמר קדיש, ואז נתתי זכות קדימה לגברים אפילו בחלק החופשי של האירוע. הם היו הראשונים שסיפרו סיפורים על הנפטר. רק לאחר שכל מי שרצה לדבר דיבר התחלתי אני לדבר ואחריי אחת מאחיותיי ושחקנית חיזוק שהבאתי, שכנה דתיה, לא חרדית שלא עמדה בכלל על היזמות והחדשנות שבאירוע. מצד שני, הדודה התקפדה על הכיסא ולא הסכימה להגיד מילה. ישבתי לידה ובכל פעם שמישהי דיברה היא חזרה על זה. "אני לא מדברת. זה לא בסדר."

איפה הדרמה? אתם שואלים, הרי ישבתן בהפרדה ולא אמרת את הקדיש, זהו, שזה היה הכי קרוב לקדיש ולשוויון שהגעתי אליו בלי להישאר יתומה גם מאב וגם מאם, גם מדודה וגם מאח ומאחיות.

שנה שישית ועד בכלל

למרות שערב פסח, אחותי מעדיפה, מאז ועד עולם, להפיק את האירוע ולשאת באחריות האירוח על פני המדרון החלקלק שצפוי להתהוות אצלי. אנחנו הנשים חזרנו למטבח, בלי קשר עין ואוזן, חזרנו לצפות לזר שיקרא לנו כדי שנספיק להגיד "יהא שמיה רבא".

אני יודעת שיש לי אפשרויות. אצל הפמיניסטיות הדתיות נשים האומרות קדיש זה כבר עניין של מה בכך. אני יכולה לנסוע לבית כנסת בירושלים או בתקוע או בתל אביב שעניינים כאלה מקובלים שם, אבל אני לא מסוגלת.

אבא שלי חיכה לקדיש'ל שלו שלוש בנות. הוא אהב אותנו הבנות מאוד אבל את הקדיש'ל אהב יותר. הבריטון העמוק הזה הוא הקול שהנשמה של אבא מחכה לשמוע, המצו סופרן שלי ממשיך לשיר סלין דיון והבריטון אומר קדיש.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה, ויקרב משיחא, בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא.

רשימת מקורות

אחמד, שרה (2021). פמיניסטיות משביתות שמחות (וסובייקטים עקשנים אחרים). מאנגלית: ניצן טל. פרויקט התרגומים של הקולקטיב בתמיכת קרן רוזה לוקסנבורג. פורסם בפוליטיקלי קוראת.

פרוסט, מרסל (1992). "בעקבות הזמן האבוד [1]", מצרפתית: הלית ישורון, הספריה החדשה, עמ' 48–51.

Hanisch, Carol (2017). The Personal is Political [1969]. Feminist revolution: Redstockings of the Women's Liberation Movement, 204-205.

Rich, Adrian (1979). "Disloyal to Civilazation", in: Lies, Secrets and Silence. Norton: New York.

[1] המלכה היא השבת. זוהי סעודה שנהוג לאכול במוצאי שבת.

[2] בחסידות מיוחסים לאדמו"רים כוחות על־טבעיים לחולל נסים ומופתים.

[3] וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ב, ב); אזכרה היא החלק שהכהן קוֹמֵץ מן המנחה, ומקטיר המזבחה. המילה אזכרה – במשמעותה בימינו, יום זיכרון לנפטר – מבוססת על המילה המקראית.

[4] בצרפתית: כך צריך, כך זה נעשה.

[5] שם חיבה לבן או לבנים המיועדים לומר קדיש.

[6] באיטלקית: כך עושות כולן (אופרה מאת מוצרט).