נסיעה לעבודה היא תמיד פרידה ממשהו שלעולם לא תדע אותו. האוטובוס דהר במעלה רחוב יפו והלא נודע גווע, הוא האפיר ונסדק בתוכי כמו סיגריה שנשכחה במאפרה. בתחנה המרכזית ראיתי מחלון האוטובוס אנשים צועדים על המדרכה, הפנים מכורכמות ושתדלניות, ערמומיות. הם נראו מבוהלים, כעוסים, לא יפים. הם נדחקו אל הכניסה לתחנה, מנסים לעקוף, להציץ לקצה התור, להשתחל פנימה. אולי אני לא מפסיד שום דבר. האוטובוס עצר, ואני נעמדתי מול הדלת האחורית. הדלת נפתחה, האנשים חיכו צפופים בתחנה, בראשים מתוחים, כמו גוזלים בקן, מחכים, כמוני, שהחיים יתכופפו אליהם ויתנו להם מן המקור הצר שלהם, משהו, תולעת. ולמרות שהייתי משוכנע שזה לא הדבר הנכון לעשות החלקתי דרך הדלת האחורית וברגע האחרון יצאתי לרחוב. הלכתי לאט והאנשים חלפו מולי מהר, העיניים שלהם מושפלות לאדמה כדי למצוא רגליים, לחמוק מהתנגשות, נשים ונערות החמיצו אותי כמו חיצים עיוורים.
העיקרון היסודי של ציוויליזציה הוא זרות. הציוויליזציה היא מה שמתפתח כדי לאפשר שיתוף פעולה ללא היכרות. משם, מן הזרות, נובע הכול. החוק. ומשם הדת. והמדע כהפשטה. והמסר המופשט, הלא אישי – הסיפור. השיר. משהו שיוכל להיות מובן על ידי זר, שלא מכיר את הדובר, הוא מקבל רק את המסר, ולכן המסר מוכרח להכיל את עצמו לבדו, בגלל הזרות בין הכותב והקורא. אין כיום אנושות נטולת ציוויליזציה. אין לאן לגרש את הזרות. היא חלק מאיתנו.
זזתי הצידה, נשענתי על קיר כדי להדליק את הסיגריה.
*
בתוך החדר שלי יכולתי להרגיש בטוח. היה בו רק חלון אחד, שפונה אל חצר גרוטאות פנימית. לחלון היו סורגים ודרכם יכולתי לראות, כשהסטתי את הראש שמאלה בזמן שאני שוכב על המיטה, את הקיר של החצר. רק קיר. על הקיר הזה היו נכתבות המחשבות, בשורות קצרות, עם העיניים – שמאלה וימינה, למעלה ולמטה: הרעיון שאפשר להצליח הוא חלק מהרעיון של אל, שהגה האדם, ובתוך מושג האל והגיבור המיתולוגי גלומה תקוותו של האדם להצליח – להבקיע את חומות הכשלון הקיומי. לאחר שטמן באלים את תקוותיו הכמוסות, האדם ממשיך ושואב מהדמויות האלה את האמונה הכוזבת שישנה אפשרות של הצלחה בעולם האנושי. למעשה הכישלון הוא טבע הקיום האנושי, הממשי. הדבר נובע מן הפערים הבלתי נתפסים בין רצונות והאפשרות לממשם. באופן טריוויאלי לגמרי, מי שהצליח בדבר אחד, או לפחות אחרים טוענים שהצליח, מרגיש שנכשל באינספור דברים אחרים, וחי את חייו בתחושת החמצה. תחושת ההחמצה היא חלק מהקיום. זהו השקר הטמון בתוכניות טלוויזיה שבוררות כוכבים, כדי להפוך אותם ל"הצלחה". כולם רואים את השקר, אבל מתקשים להניח עליו את האצבע. השקר הוא לא שאפשר לברור את המוצלח, את הכוכב. אלא שאפשר להצליח בכלל. כל אומן הוא אומן כושל. הוא תמיד נכשל, לפחות בפני עצמו, בלומר את מה שרצה לומר. זהו הניסיון שלו, לומר את זה, שאנחנו מתפעמים ממנו כל כך, יחד עם האומץ לנסות לעשות את מה שנועד מראש לכישלון. לבטח לא "הצלחה".
בפנים היה שקט, ויכולתי לשכוח את העולם שבחוץ. רציתי לשכוח אותו. הוא עייף אותי, כמו שעלייה תלולה ביום חם מעייפת. זאת תמיד הייתה מלחמה. לא היה אויב, כולם פשוט רצו להתעלם אחד מן השני, חוץ מהאנשים שהם רצו לזיין. אותי בדרך כלל אף אחד לא רצה לזיין, אז רוב הזמן מה שהיה בחוץ זה תיעוב שקט, לכל היותר סבלנות מרוסנת, סבלנות תעשייתית.
מדי פעם אני חושב על היום שבו הרגע האחרון חלף. הייתי בן 28 והלכתי על המדרכה לכיוון תחנת האוטובוס של קו 4. האוטובוס הגיע מאחוריי ויכולתי לראות שזה הקו שלי, אבל הסתכלתי בחזרה קדימה והמשכתי ללכת, קודם לכן הלכתי לאט, כמו שאני רגיל, ועכשיו המשכתי ללכת לאט. ליד המדרכה התפרש שדה עשבים, קוצים, פסולת בניין, שממה נצחית. הסתכלתי למטה וראיתי את הקו שבו נגמר האספלט ומתחיל החצץ המלוכלך, ובאותו רגע ממש, הבנתי – זהו. נכשלתי. נאבקתי, ייחלתי, קיוויתי, שלחתי לעורכים ושום דבר לא קרה. ובאותו הרגע ממש זה נגמר, הבנתי שזה כבר לעולם לא יקרה, שהחמצתי את זה. האוטובוס עצר בתחנה, עשרים צעדים ממני, ונשאר שם, די הרבה זמן, אבל לא עשיתי שום מאמץ לתפוס אותו. כשהתקרבתי הוא עזב. ישבה שם בחורה עם שיער שופע שגלש לה על הפנים, היא כל הזמן השליכה אותו בחזרה לאחור, וכמה זקנות וגבר מבוגר אחד עמדו מחוץ לתחנה, ידיים בכיסים. כולם הסתכלו לכיוון שלי ולא ראו אותי. נשענתי עם הכתף על דופן הזכוכית, הדלקתי סיגריה. ידעתי – הרגע האחרון חלף.
אף פעם לא חלמתי להיות מיליונר, אבל, כמו רבים שכן חולמים להיות מיליונר – חלמתי להיות בטלן. וכזה אתה יכול להיות רק בשתי דרכים – אם יש לך הכול או אם אין לך כלום. לי לא היה הכול, אז התמדתי באפשרות השנייה הטובה ביותר.
*
מי אוהב את עצמו? אדם לא בוחר מה לאהוב. הוא אוהב את מה שהוא בוחר. ומי בחר את עצמו? כל השכנועים העצמיים לאהוב את עצמך בכל מקרה, גם אם זה לא מה שהיית בוחר. וכל השקרים הפנימיים להפוך את עצמך למשהו אחר, שאתה כן אוהב. זה מה שהורג אותך לאט, כמו להידרס על ידי מכבש אספלט, אלא שאתה גם הנהג של המכבש.
*
יש טעם בחיים אחר המוות? יש משהו שיצליח שם שלא הצלחנו פה? חוץ מלהמשיך כך, לנצח? יש ודאות אחת: אם יש חיים אחר המוות, יש גיהינום.
*
בבוקר בחורות בחצאיות שמגיעות עד לעקבים, וגברים עם תיקים שחורים דמויי עור מתנדנדים מהיד – מה הם שולפים משם? כרטיסייה, לתת לנהג, וכשהם עושים את זה אנחנו רואים את הבננה והסנדוויץ' שבפנים, ארוחת הצהריים. אולי מורים, אולי פקידים בביטוח הלאומי, או בעירייה. איזה חלום הם הגשימו? או שזאת ההחלטה הרציונלית? לעלות בכל בוקר לאוטובוס עם בננה וסנדוויץ' בתיק?
בצידו השני של מעבר החצייה ראיתי את הבניין שנשלחתי אליו הפעם.
מהקצה הרחוק של הקומה פעפע שקט חמים ומבהיל של חשיכה. קול הדהד מרמקולים. כל הקומה הייתה אולם אחד גדול, כל הניאונים בצד הרחוק של הקומה היו כבויים. משם הגיע הקול שהדהד ברמקולים. הקול הזה היה בטוח בעצמו. קול נינוח, ומעט מתנשא, אבל עם נימה רחמנית. חציתי את הקומה, לאט. מכל הקירות, ההמהום הקבוע של הקול הרמקולי הנוהם הזה, מלטף וסבלני, ולפעמים מפויס, כמעט מבודח. נמשכתי לכיוונו. התקרבתי לשולחן שיש עליו מיחם מים חמים, צנצנות אדומות, כוסות פלסטיק דקות ושקופות, שלא מתאימות לקפה. ואז הרמתי את העיניים וגיליתי חשרת ראשים. אנשים ישבו שם באפלה בשורות מתחת לניאונים הכבויים. בוהים לפנים, קפואים, צפופים, בתוך הזמזום הרמקולי הזה. היו שם אולי מאה וחמישים ראשים. מולם, מתחת לאור חלוש, עמד גבר בחולצת טריקו. הוא היה בגובה ראש מעל כולם והבנתי שהוא עומד על במה אבל את הבמה הקטנה שעליה עמד לא ראיתי, הראשים הסתירו אותה. הגבר החזיק ביד מיקרופון. הקול החשמלי שהדהד בכל הקומה התאחה עם הפה והתגבש למילים. "נסעתי כל בוקר דרך הפקק. כל בוקר, כל בוקר. עומד, מאות מכוניות. עם הזמן התחלתי לזהות פרצופים." רחש צחקוקים עלה מהקהל, והאיש צחק קצת בעצמו, מרוצה.
"באמת. ככה זה. כל בוקר באותו פקק. אתה מתחיל לזהות אנשים. יום אחד, אני אומר לזה שלידי, זה היה הבן שלי – הבן שלי היה איתי באוטו – אני אומר לבן שלי 'אם יש אחד מאלה, אחד! שמנהל יותר מעשרה אנשים, אני נותן לך מאה שקל'. אם הוא מוצא שניים – מאתיים שקל. שלושה – שלוש מאות. ככה."
האיש ליטף את החולצה שלו. "טוב, ההוא יוצא מהאוטו, הולך אחד־אחד, אחד־אחד, ככה, ככה הוא עובר בין כל המכוניות בפקק. חוזר אליי – 'אין אף אחד'." האיש צעק – "אם אתם מטומטמים מספיק להיכנס כל בוקר לאותו פקק, לא מנצלים את האינטליגנציה שיש לכם איך לא להיכנס כל בוקר לאותו הפקק – איך אתם יכולים לנהל!"
נהמת השתאות וצחוק עברה מעל לראשים, האיש לא חיכה והמשיך – "כשאנחנו מדברים על הצלחה, כשאנחנו מדברים על הצלחה. אנחנו מדברים על איך לנצל את האינטליגנציה שלנו למצוא פתרונות יצירתיים."
הם לא הבחינו בחוסר האמינות שבנער המתרוצץ בבוקר בפקק תנועה בין מאות נהגים כדי לשאול אותם אם הם מנהלים, או איך שאִלתר המשך למשפט כשנזכר ברגע האחרון שדרוש לו נוסע בסיפור, והכניס לאוטו שלו בן, ואיך שהאיש שכח שהדמות ששתל בסיפור היא בן ומה פתאום שיכנה את הבן שלו "ההוא". איש מהם לא הבחין בזה. פנים אטומות כשל ילד נזוף בהו באיש עם המיקרופון, כרויות אוזן, תוהות.
"הצלחה, הצלחה, זה היכולת שלנו לנצל את האינטליגנציה שלנו למצוא פתרונות. אני אביא בכל שבוע מישהו – רופא, סופר…"
הבנתי שאף אחד לא משגיח, הכנתי לעצמי כוס קפה מהמיחם שלהם בשלוש כוסות שהכנסתי זו לזו כדי שזה לא יימס לי בין האצבעות. אחר כך חיפשתי את קומה 3, ששלחו אותי ממשרד כוח האדם למצוא בבניין הזה. העבודה הייתה שוב בניקיון, או בקלדנות, או בטלפנות, או להיות סבל לשלושה ימים, או לסרוק מסמכים של בנק. שוב קיוויתי להיכשל, שוב נזפתי בעצמי על זה.