למשך חמש דקות או הרבה יותר מזה, היה סביבי ערפל בקומה השלישית. ערפל פיזי, גשמי, כלומר לא מטפורי. אחרי יום שמשי בהיר, בהיר עד כדי לגלוג. התעטפתי בווילון התיאטרון שבחסות השמיים. ענן שהגיע עד לגופי, והלם עננות פנימית.
עננות שלא התביישה בעצמאותה. שהייתה רוויה, רוויה כמו בעונג נהנתני. קרירות שהגיעה מתחת לשרוולים קצרים. צינה שבישרה את הצינה שבוא־תבוא בפני האנשים, האזרחים, ישראלים.
חשבתי לעצמי שמתאים לי עכשיו ערפל. לזמן מה לדמיין בני אדם שעוד יש לי לראות. מתאים לי עכשיו ערפל, שנותן הפסקה מהזדחלות אל העתיד לקרות. מתאים לי עכשיו ערפל, שבו אצור רגע מהזמן.
אהבתי את האופן שבו העמימות מעצימה את אורות הפנסים. שלחתי את שתי ידיי אל שלוחות הפנסים. הנעתי אותן לפי קצב איטי, ברחש אניגמטי. קצב שרק אני יכולתי לחוש. לא משנה מהיכן הוא, חשוב שהוא ישנו.
בשנה שעברה בחודשים האלה, החורף היה בשבילי קיץ. למדתי להביט ישר באריג רחב של עננים. הסרתי התנגדות לעובדה שמתוכם יזרום גשם. הפגשתי בגדים ארוכים עם בגדים ארוכים אחרים. הפלישה לארץ, פלשה לי לזיכרונות.
הסתובבתי על מרצפות הקומה, הערפל יצק את דמותה של ריטה: רגליה היו במגפיים, שערהּ היה אסוף בפקעת גומייה. ריטה הייתה לבושה בחולצה תרמית אדומה ובמעיל ירוק. היא קמה וניגשה ונצמדה אליי מאחורה. בגובה כזה כל הדיאלוגים שבינינו דוברו.
ליקום באמת יש חוש הומור מעוות: המספר שבע בבאר שבע גרם להפרעות בלוח השידורים שלי, של אלה שהכרתי, ושל אלה שלא רציתי להכיר. רצועות השידור קשרו אותי אל יחד שצמח מפחד. ואני מפחד שאהיה דל מילים, שדלי המשפטים יתייבש ולא יהיה מה לשפוך. יש אפשרות שמתוכה, מתוך העננות, הסכר יפרוץ.
והוא לא פרץ. נאגר בנדידת בגדים בין מכונות כביסה. נבלם באוזניים סתומות. נדחק מטה, בשיחות טלפון עם ידידות, הוסווה בכעס למקרא כותרות. הושתק על ידי פה שלעס, נגס בכל הבא ללוע. לבסוף הגעשה מצאה גישה והוא, הסכר, נפרץ. כשחזרתי להתכתש עם אחותי על שלט הטלוויזיה, על מרחב.
הסכר רוצה בַּמרחב
שם בקומה השלישית,
יש התחלת תוכנית
וערפל שמספר: אתה נחשב.