זמזום אלים של מקרר נשמע מכיוון המטבח. היא פותחת עיניים נוצצות ומרובות ריסים. היא כל כך רעבה, אך אין בה עוד כוחות לקום. אין בה אף לא חלום אחד.
אולי המקרר כמו ציפורי שיר המסמנות טריטוריה בזמזומי מלחמה, מנסה לכבוש את הבית? המחשבה הזאת מנחמת אותה. אין לה חלומות להיות בעלת הבית, ולכן אין לה בעיה להיכנע לזמזום המנחם הזה של המקרר, של בינוניות סבירה, טריטוריה זמנית.
בילדותה הטמינה בהתרגשות פתק בכותל, דף לבן וטהור המקופל לארבע שלא היה רשום בו דבר. חשמל הצית את עיניה כשהטמינה אותו בן הסלעים הקדושים.
כשנפל לה ריס מיהרה להעיף אותו. היא לא הביעה משאלה, רק אמרה "אמן". כששאלו, אמרה שאם תגלה, המשאלה לא תתגשם. הייתה מגוננת על האי־חלום שלה והריס היה שוקע מטה למקום שאליו כל המשאלות העקרות מגיעות – קרקעית הים, שם שכן תמנון גדול ומפותל שנהגה להאכיל בריסים העקרים שלה.
בבית הספר הדהדה השאלה, "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" מי שאל זאת? הכיתה כל כך גדולה, איפה המורה? אולי על השמש, לא שומעת מה את אומרת, מתי יוצאים להפסקה? ואין צלצול, רק גמגום של שמיים וגם לשמיים אין עיצורים. אם אני אבלע את הרוק הרך הזה ולא אבטא רצון, ישלחו אותי לקלינאית תקשורת, חשבה. שישלחו את העננים לקלינאית תקשורת. ללמד אותם להגיד: מים. מים. והשמש גם היא לא ברורה.
היא יצאה מחלון הכיתה ונחתה בתוך שלולית, אך לא נכנעה והמשיכה לרוץ בצלילות האין־חלומית שלה, אישוניה מתרחבים לנוכח האופק החשוך שלפניה. היא קפצה בין כל הממטרות המתיזות הבטחות, ואכן הדשא נשאר ירוק. למה ציפו, שתפר את הבטחותיה? נכון, היא הפרה אותן, מראש היה זה חלום מפלסטיק. ואם כך, למה יש ממטרות? היא לא רצתה להשיג שום מטרה, לא רצתה להשקות, נמנעה מלדרוך על פרחים, ובאופן כללי מלדרוך, עד כי כוח המשיכה אף הוא התפטר ממנה ובמקומו הגיע איש אחר לשבת בלב כדור הארץ, לספור לה את הצעדים מעלה. למעלה. לתוך התהום החמימה של השמש. ללב של אוקיינוס, לבקר את התמנון שלה. נשאר לה רק להאמין בזה. להאמין שהתמנון הזה נמצא בים, מתמסר למים ולא חש טמפרטורה. הוא לא חש את הערפול, הוא ערפול. מתוכו נולדת עוד תנועה רכה ומתפרסת לתוך מי התהום האפלים. והוא זוכר אותה.
היא הולכת ברחוב הנביאים. ברעב גדול ובלתי נשלט לממש את אי־החלום שלה והיא מאכילה אותו ריסים. והיו לה הרבה לתת, מכיוון שכבר הגשימה אותו. היא חולמת כל הזמן על אין־חלומות, היא חולמת כל הזמן על לא לחלום והיא מצליחה. הריסים כבר נופלים וחומקים ממנה כדי שלא תמצא אותם, נמאס להם לממש לה את המשאלות. הם מסננים "בסדר, הבנו שכבר קיבלת." הם מעדיפים להיתלש ממנה ופשוט להיות אוטונומיים, הרי גם כשהם מחוברים היא לא טורחת להשתמש ולנפנף בהם על מנת לפלרטט עם העולם ולהשיג את מה שכנראה הייתה צריכה לרצות. אבל הם עדיין נופלים, שלכת ריסים, שלכת הימנעויות, קטיושות של חלומות, והיא לא רוצה להגשים חלום, היא מבקשת: אני לא רוצה להגשים חלום, הלוואי שלא היה לי רעב גדול לבלוע כישלון, או רעב גדול לשחות החוצה, חלום גדול להקיץ, פנימה, בשביל מה? היא קמה. סליחה? בשביל מה? רק בשביל להישאב. רק בשביל להירטב. כל הגלים כיסו אותה והיא בכל זאת נשארה יבשה. והרעב בלתי נסבל, עד שהיא נשארת עם אין סוף זרועות שמוטות בהיעדר רצון לאחוז בחלומות ולכן כבר לא ניסתה לצאת, היא נפרדת משמיכות למשך חודשים עד שהיא מחליפה מצעים וזה לא נגמר, הציפיות נתלות בה, ובלילה נשמעות שאגות נסתרות. בלועות. בחשכה מרגישים רטט חלקלק וסגול. יש ריח של עומק. ציפורניים שורטות את כל דופנות המיטה ומנסות לתפוס את הזרועות של עצמן.