בין הלא מודע לתודעתי שלי מרחפים להם החיים. בין הוויוֹת עכשוויות וזיכרונות בְּראשיתיים. ומדַדָּה אני בתוכם. צוענייה מנושלת מולדת. בְּבערוּת, בהיסוס. אני משוטטת. מבקשת לְבָאֵר את התהיות המתלבות בקרבי. מביטה אֲחוֹרַנִּית. נשורת העבר הגולמית מגובבת בשרירותיות חסרת פשר. הינה הם זיכרונותיי. מרובים הם וכה עמוסים. מחרוזות תמרי מדבר שַׂגיאות. מיושבות בציפוף. משתלשלות מסנסיניהן המופזים. משתוקקות הן לראשית הגדיד. עֲנָקִים מרוממים מעטרים את צווארי הדקלים. וידי אדם אותם לא תַּשֵּׂגְנָה. ממעמקי הלא מודע מבקיעים לעיתים הזיכרונות. שבבי חומרים היוליים זעירים. בדלי חיים נושנים, גולמניים. ההתבוננות מבעירה את הרהורי הגּוֹ. את מחשבות הפְּנים. הינה הם מתרוממים כעת. מאותתים. ונמתחת אני. נדרכת. הינה הן ידיי. ידי אנוש מושטות. מנסות הן לאחוז בהם. אך נשמטים הם מהכרתי. את ההכרה הם פחות אוהבים. הֵרוֹמוּ. אני קוראת. ושוב אני מנסה ללפות. ולו בחלקיקים. אך מתרחקים הם, מתמרסים לכדי תרכובת עמומה. מעין רביכה סמיכה. משוללת תווים. היא חוסמת את הדרך. מְאִטָּה את הנהירה. ממירה את כיווניה. כלוע ארי ענק היא נפתחת. סופחת אליה את הזיכרונות, מבליעה אותם, ואז היא מסתתמת. אי שם בקרבה, בחוסר ישע, זיכרונותיי כעת רובצים. אוושת לשון באוזני הימנית נספגה. נהימה רחוקה, שהתקרבה. נדרכתי. האם שָׁבוּ זיכרונותיי.
– לא כך בפשטות. אמרה היא. לא כך מְשַׂחֲקִים.
– ומי את. שאלתי. האת אלוהים?
– איני אֵלָה. היא אמרה. ומה פשר הכתיבה הגדושה הזו. המקוטעת. לא כך כותבים. האבודה את. ומה לך ולאלים.
– תועה אני בעולם שביר. אמרתי. הביטי באצבעותיי. הן הסתלעו. קשה לי לכתוב. קשה לי עם המילים. קשה לי עם החיים. אחר האל איני רודפת. אני בּוֹלֶשֶׁת אחר זיכרונותיי. את עצמי אני מחפשת. חפצה אני בבוננות מעמיקה. בִּבריאת תובנה. אולי כך תיתמר הרגיעה ואוכל לכתוב. ואוכל לאהוב. הרי נוברת אני בזיכרונותיי ללא הרף. מנסה לחפות את הלוט המאובק מעל שלדי קורות קדמוניים. אך אל תוך מַעֲבֶה חשוך זיכרונותיי נמסכים. וכך אני כושלת. אני שבה משם כלעומת שבאתי.
– אני זו המעלימה אותם. אמרה. ולא בעלמא. אני שומרת עלייך מפניהם. הזיכרונות הללו כה מסוכנים.
– ומה עם מהמורות חיי. אמרתי.
– הן בלתי נמנעות. אמרה.
– אך הן מתרבות. אמרתי. הן מלקות בי ועורי תופח. עיסת זכוכית רכה בְּפי נַפָּח עתיק. הוא מכודר ומתגבש לכדי מבנים וצורות. הוא מתקשה. נהיה בדולְחי. בריזה ימית מרחפת מעליו בסתר. והוא נסדק. מתנפץ. רסיסיו נושרים מעליי כנשל בתקופתיות סדורה. שריריי נחשפים. הצלפה נוספת. אני מרימה את זרועי. מתגוננת. השוט נוחת על כף ידי. התעלה הקרפלית מתכווצת. נִצְרֶרֶת. קילוח הדם פוסק. נמלול לופף את אצבעותיי. העט נשמט מידי. איני עוד כותבת. אני צווחת מכאב. אני נסוגה. משתרכת אל תוכי. אני מביטה בפנים. נפשי עמוסה בזיכרונות העבר. שדה חיטה ירוקה גדוש בטרם הקציר. ידיי מֻתָּקוֹת מהשלד. מושלכות לעומק. שְׁלֶינָה. אני מצווה. מְשֶׁינָה בזו העת. אך ידי אדם אותם לא תַּשֵּׂגְנָה. השדה חתום. סָפוּן. נסתר הוא ממני כרזי אֵל. ומתחת לידיי נִגְלֵית אדמה מוּרֶקֶת. עקרה. עטופת שתיקה. משחק הסתרים הזה מתיש אותי. סִבְלָה לופפת את שאריות גופי. ואז נשמתי אובדת. אני אבודה. ושוב אני כושלת.
– לדלות מהלא מודע. לפצח את צופני הנסתר. אמרה. זוהי משימה מורכבת.
– המורכבות נחוצה. אמרתי. הרי ממנה תבליח התובנה. אִמְרִי לי. הכיצד ניגשת אני ללא מודע. הכיצד נכנסים.
– לא כך בְּפשטות. היא אמרה. לא כך מְשַׂחֲקִים.
– איני מבינה. אמרתי.
– הרי זהו משחק. אמרה.
– איני רוצה לשחק. אמרתי. מבקשת אני להבין.
– נַסִּי. אמרה. זהו משחק מרתק בו עֲבָרֵךְ והֲוָיָתֵךְ מתמזגים. אנו נשחק. זיכרונותייך יבְצצו. הם ירצדו אל מול עינייך בִּבהירות. ואת, בשקט, תתבונני. ואולי אז תבקיע התובנה. קִרְאִי לעברם. אמרה. קִרְאִי.
השתתקתי.
– יְרוּאָה את. אמרה. אַל לָךְ. אני לידך.
היססתי.
– לפשפש בתוך הזיכרונות בניצוח רביכה תימהונית שלולת פנים. מלמלתי.
– את מתמהמהת. אמרה. את מתעכבת על פרטים זניחים. זוהי תכונה בעייתית. חשבי עליי כמקום מסתור. מטמורת התת־מודע שעימה משתעשעים.
– טוב. אמרתי.
– טוב. אמרה.
– מְשַׂחֲקִים. שאלה היא.
– כּן. אמרתי. אבל מְשַׂחֲקוֹת. הרי שתינו נשים. חייכתי.
מזמנת את הזיכרונות אני כעת. קוראת להם. ומתוך מבוע הנפש אל קדמת התודעה הם זעים.
אני נוהגת. הרכבים הנוסעים מלפנים מאיטים בפתאומיות ועוברים לנתיב השמאלי. אני שקועה בצליליו של שיר עתיק. אני מפזמת. כל המכוניות חולפות, נשארתי בודדה בנתיב הימני. ואז זיהיתי אותו היישר מלפניי. רכב הובלה גדול ובחלקו האחורי מצטופפים בחוסר נחת תאי שירותים ניידים מפלסטיק בצבעי ירוק וכחול אטומים. הרכב דוהר בכביש. רוח נושבת. דלתו של אחד מהתאים הכחולים החלה נפתחת ונסגרת בטריקות בלתי רצוניות חוזרות ונשנות. הרוח חזקה. ענפי העצים אפופי האבק בצידי הכביש מטולטלים לכאן ולכאן, ויחד עם קצב התנועה הפזיז של הנהג, כושר ההישרדות של דלת התא אל מול שני הכוחות עמד לו למבחן. כמה זמן יחזיק מעמד. תהיתי. המשכתי לנסוע מאחור, דורשת להשיג את התשובה. דמיינתי את התא יָגֵעַ. כושל. ואת קער הפלסטיק, העומד במרכזו של מבנה האסלה, מתנדנד ללא הרף, נעקר ממקומו ונהדף לעבר פתח התא. משב האוויר זורם כנגד. הנהג בולם בחוזקה. הדלת נטרקת והודפת אותו באחת. הוא נדחק אל הפְּנים. הנחתי לשיר. אין אני מזמזמת. אני עוקבת אחר ההתרחשות. אני דרוכה. סבב שני. רכב ההובלה מתאושש מהבלימה הלא צפויה ומזנק במעלה הכביש. אני מאחוריו. והרוח לא מרפה. היא נושפת בעוצמה. גושישי החולות הנגביים, שעד כה שכבו בטלים, החלו מתעופפים לכל עבר. נוחתים על זגוגיות הרכבים החולפים יחד עם גבעולי צמחים נבולים ומותשים שאספו בדרכם. ואז התא הכחול הֻכְנַע. הוּבַס. דלתו נפערה. הקער עף, ונחת היישר אל מול פניי המשתאים. הזכוכית העבה של קדמת רכבי שימשה לחיץ. חסמה את המגע הפיזי. סיכלה את המפגש הישיר. עיפוש דמיוני מקולל הנחַתִּי על עצמי בשעת בוקר מוקדמת. ניערתי את ראשי. להרחיק את הבאשה. עברתי בחטף לנתיב השמאלי. הרחק מהזוהמה. הרחק מהתאים. חמקנו. אמרתי לעצמי. שכחי מהם. חזרי לזמזם. נשמי. פתחתי את שני החלונות הקדמיים לשאוף אוויר. אטומי החול הזעירים דקרו את לחיי חליפות. חייכתי. לא היה לי אכפת. שאפתי נשימה עמוקה. צחנה מרוכזת וממוקדת חדרה בכוחניות אל נחיריי. ארשת פניי התעוותה. התעקמה. השתעלתי. לרגע נחנקתי. מֵאַיִן הסירחון הזה. הרי בָּדִיתִי את מה שהיה. עקשנות הכתה בי. שאפתי ונשפתי את אוויר החוץ פעם נוספת. לא. הבאשה לא חלפה. הבטתי לוודא כי הרכב ההוא נעלם. בהיבטי, הבחנתי בדיר הכבשים המוכר השוכן בקרבת מקום עבודתי. אכן דמיינתי. לא עוד התאים הארורים של בני מיני. זהו ריחו של הטבע החייתי. נרגעתי. כעת אוכל לנשום לרווחה. שאפתי אוויר. ריחות הכְּשָׂבִים נדחסו במעלה אפי בשנית. ושוב נחנקתי.
– הפרשות ופליטות יש בשפע אך תובנה אַיִן. אמרתי. איזה מין משחק זה. ומדוע זו את השולה את הזיכרונות. הרי לא לאלו התכוונתי.
– אבל התרעתי שזו משימה מורכבת. אמרה. זה היה תרגיל חימום.
– את מתגרה בי. אמרתי.
– לא. אמרה. אני כמוך. הרי גם אני מעודי לא שיחקתי.
– טוב. אמרתי.
– טוב. אמרה.
– אז מְשַׂחֲקִים שוב. שאלה היא.
– משחקות. משחקות. נאנחתי.
– חכִּי! אמרה. בואי נשתכלל. נדמיין לנו עלילה. עלילה שהשתלשלותה סבוכה.
– אבל איני מצליחה לִבְדּוֹת כלום. אמרתי.
– למה לבדות. אמרה. העלילה יֶשנהּ. והשתלשלותה אכן סבוכה. האם הֵבַנְתְּ.
– כן. זיכרונותיי. אמרתי. וכיצד לצמת את כולם לכדי עלילה אחת, בודדה.
– נחשוב על פן אחד אם כך. אמרה. מעין תת־עלילה.
הנהנתי.
– ומהו הפן הממוקד של תת־העלילה. אמרתי.
– נתמקד באהבה. אמרה.
– ומה עליי לעשות כעת. אמרתי.
– להחליף תנוחה. אמרה. אולי מתנוחה מורכבת תזדקר לה זכירה.
הנהנתי. ניסיתי להתחקות אחר תנוחה מורכבת. סבוכה.
משתופפת אני מעט.
גוחנת אני עוד.
אחר כורעת.
אני משתטחת.
שְׂרועה אני כעת מעל לאדמה ירוקה. לחה. יריעות טחב כהות מְרֻקָּעוֹת מתחתיי. גופי משתפשף מעליהן. משתחק כנגד הירקוּת הדביקה. מחפש הוא להיגאל.
– כך. שאלתי.
אין תשובה.
חֻדּים החלו דוקרים בעצם הזנב. אני מושיטה את ידי. מגרדדת. גִּרְדּוּד קל. הם נשחלים בתעלה השדרתית. חותרים מעלה. שרידי מעברם מרטיטים את עצמותיי. אני שוב גּוֹרֶדֶת. הפעם בחוזקה. נעיצה נוספת נֶעֱרֵית בחוליית המותן. ומעלה בבית החזה, עוד דקירה. גופי רוֹתֵת. בעצמות הצוואר הם כעת ננעצים. מתכתיים וקרירים הם. מנוקבים במִקְרִיּוּת גמורה. גידַי משתחלים אל עומק החרירים בתמימות מדאיבה. הם מתקפלים ללולאות. קִצֵּיהֶם מתלפפים לקשרים מהודקים דמויי ראשים. הם נמתחים לקץ קריעה. ואז ראשיהם נמלקים. הסבכים מֻתָּרִים. הלולאות משתחררות. נתלשים הם מהחודים. נשסעים. אני צווחת ממכאוב. מצווחתי זיק תמוה של עונג נפלט. נבהלתי. זָעַקְתִּי. די. אמרתי. וחייכתי. כנגד רצוני התחייכתי. רשרוש שָׁלֵו ריחף מעל לראשי. זעקתי נסכרה.
– זו הייתה השתלשלות עלילתית מורכבת. אמרה היא. וגם סבוכה.
בהרימי את ראשי, הבחנתי ברביכה.
– קומי. היא לחששה על אוזני.
– מה. מְשַׂחֲקִים. שאלתי בעָרְמָה.
– מְשַׂחֲקוֹת, היא חייכה. משתעשעות בזיכרונות נשיים.
* * *
– שלא תעזי לחזור על אותה שטות כמו בפעמים ההן. אמרה אמי. את לא ילדה. ואין זה משחק. הם אנשים מכובדים. היא לא מקשיבה. היא בעולם אחר. אמרה.
– מקשיבה. מקשיבה. אמרתי.
– מה אמרתי? אמרה.
– אמרת שאין זה משחק. אמרתי. בעניין זה לא מְשַׂחֲקִים.
זר הפרחים הענק שהחזיק בידו הימנית הסתיר לחלוטין את פניו והפך את הפתח הקטן בסוף הפרוזדור המפריד בין הסלון הפינתי למטבח, היכן שנעמדתי להציץ, לבלתי מועיל בעליל. משכתי את עצמי לגובה. נעמדתי על הבהונות. מטה, בתחתית הזר, היכן שהגבעולים העבים העטופים צלופן שקוף ומבריק מעל לשבכה ירוקה מפלסטיק דקיק המדמה טבע נגמרים, נחשפה לה כרס שמנמנה שמילאה את מרבית החלל סביבה. היא נדחפה בכוחניות אל תוך חולצה מכופתרת כאשר האחרונה נמתחה מתחת למכנסיים שחורים, דהויים מעט, ומעליהם חגורה מעור סדוק. בלויה ומרופטת הייתה החגורה. בידו השמאלית הוא אחז בשקית. אנה ואנה היא התפתלה. ועל אף אטימותה, מנדנודיה קדומנית ואחורנית כמו גם מקולה המובחן של נקישה ספונטנית בקיר ליד דלת הכניסה, יכולתי בוודאות להבחין שהכילה קופסת פח מתכתית. תהיתי אילו שוקולדים בחר לו בבואו לבית הוריי להכיר את הכַּלה.
– נו? אמרה אחותי העומדת לידי בסתר וכמוני מציצה.
– זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. אמרתי. מה כבר אפשר להגיד. מלבד זה שלא אמרו לי שהוא מכריס.
הבטתי שוב בחתן. בזר שלידיו. הֶחרש הפרחים פסק באחת. הם קמו לתחייה, צחקקו. צחוקם הצית את הזיכרון בן רגע. החתן העומד ממול עד מהרה נשכח. ובמקומו הגיח אחר. קדום יותר. זיכרון עתיק הֻנְכַּח.
זה היה ביום ההולדת שלי, בסופו של חודש יולי, בליל קיצי הביל. קבענו בשמונה. בעת בה האפלולית מתפוגגת ובמקומה רוֹבֶצֶת חשכת שְׁחור אטומה. חצאית ארוכה מתחרה לבנה בעלת שלוש שכבות, התפורות בדייקנות האחת מעל לשנייה, נחה לה על מותניי. מצידה הימני הסתלסלה רצועת סָטֶן ארוכה, חלקלקה ושחורה. ניגוד גמור לרקע הצחור הרקום מתחת. מעל נמתחה חולצת כותנה שחורה והדוקה. המתנתי. השותפה אמרה כי עליי להתאפר.
– אבל אני לא יודעת איך. אמרתי.
– בואי. היא אמרה. אני אעשה אותך יותר יפה.
התיישבתי דומם. עצמתי את שתי עיניי.
– פקחי את העיניים. אמרה.
שחור כהה נמרח בתנועות מיומנות להפליא מעל לריסיי.
– יופי. עוד שחור אל תוך העיניים הגדולות וסיימנו. שיהיה עדין. אמרה.
העור הדקיק שמעל לעפעף הימני התחתון התנגד למפגש. זרם דמעות דליל ניגר מהתעלה החבויה בזווית העין. השחור לא החזיק מעמד אל מול הלחלוחית הגואה.
– זה שורף. אמרתי.
– אל דאגה. אמרה. ככה זה בפעם הראשונה.
נשיפות ארוכות וחמות כוונו בדייקנות אל פְּנים עיניי.
– איכס. אמרתי. מה אכלת.
– שקט. אמרה.
לחות העיניים הומרה ביובש. פס שחור, ארוך ודרמטי נמתח בשתי העיניים. בידה היא החזיקה מראה.
– הסתכלי. אמרה. איזו יפהפייה.
ואז הטלפון צלצל.
– את יכולה להביא איתך מגבת. הוא אמר.
– כן. אמרתי. אני יכולה.
– ומדוע הוא צריך מגבת. שאלה השותפה. אה. אולי הביא עוגה.
– הגיוני יותר לבקש סכין. אמרתי.
– עוד נראה. היא אמרה.
לקחתי מגבת קטנה ויצאתי. המפגש נקבע מתחת לגרם מדרגות ברחוב סמוך לדירה. הגעתי. עשרים מדרגות ישנות, מלבניות ורחבות היו שם. במעלה פסי האבנים העתיקות נח לו גן קטן ומגודר בטבורה של משוכת עצים מוארת וירוקה. נרות שבת בעיגולי מתכת הונחו בקפידה בצידה הימני והשמאלי של כל אחת מהמדרגות. הרמתי את עיניי מעלה כמבקשת להשקיף על המרחב בשלמותו. המחזה היה מופלא. הלהבות הזעירות הבזיקו את הלילה האפל בניצוצות מרצדים. נעמדתי אל מולם, בהיתי. התפעמתי מחזיון הנְּהָרָה. בלאט התחלתי לעלות בין קהל אוהדים זוהרים המבקשים למשש ולו חלקיק מגופה של הנערה. מעל למדרגה האחרונה התנוססו להם שני נרות. להבותיהם ניתרו בעקשנות אל מול משב הרוח הקיצי. צל גבוה נעמד בהתרגשות במרכז המדרגה, ידיו אוחזות כלי עבה דמוי צינור, וממנו התרוממו מספר עמודים. העמודים הזדקפו איתן אל מול הנשיבה.
– מזל טוב. הוא אמר.
חייכתי.
– תודה. אמרתי.
הוא הושיט את ידו ומסר לידיי את המתנה. וָזָה אדומה זו הייתה. גבעולי במבוק קשוחים וירוקים נִטְּעוּ באדמה טרייה. חלוקי נחל מעוגלים ומשופים נזרו סביבם.
– הצמח הזה מביא מזל. הוא אמר. שיהיה לך מזל בחיים.
חייכתי בשנית. האגרטל היה כבד.
– הביאי. אמר.
הוא הניח אותו ליד וביקש שנתיישב על המדרגה.
– כך נוכל להתבונן בזוהר הנרות. אמר.
התיישבתי. ולפתע נזכרתי.
– הינה המגבת. אמרתי.
– כן. תודה. אמר.
והיכן העוגה. תהיתי. הבטתי סביב. נפניתי אחורנית. תריסר ספסלי עץ מוברגים באדמה, בסבך הטבעי, מתחת ובין העצים. הם המתינו בדממה למתיישביהם. זוג אוהבים אכלס ספסל אחד. בני הזוג צחקקו בסתר להנאתם.
הוא קיפל את המגבת והחל מנגב את טיפות הזיעה הרבות שהזדרחו על פניו. המגבת התנועעה בזריזות והתמדה ממצחו המטפטף מטה אל לחייו. מעל לחוטמו הענק, לשניות אחדות, היא עגנה. בסיבוביות מרטיטה היא חגה, אחר הונחתה מעל לסנטרו. שפשופים אחדים והינה השיגה את צווארו המיוזע. שם גדול היה החלל. שם המגבת נפרסה. לנוכח הפעילות הקדחתנית חלחלה עברה בי. הנחתי יד על עצם הבריח, שאפתי אוויר. שאיפה עמוקה.
– איזה ריח טוב יש למגבת שלך. הוא אמר. איזה חום. אלוהים. איזה מחנק.
הוא החל חוזר על אותו מסלול של ניגוב וייבוש פעם נוספת. הטיתי את פניי לצד בו נמנע ממני לראות את מעללו. הבטתי מעלה לעבר האורנים. אצטרובליהם הפתוחים חשפו את הקשקשים דמויי טרסות עתיקות במדרוני הרים. היה בהם פאר משונה. מעין כסי מלכים של העת העתיקה. והיו שם אצטרובלים רבים. הרוח החמה ליטפה את לחיי. ליטוף של יום הולדת. התחייכתי. התמוגגתי בלטיפה. נדדתי בין הממלכות. הינה בָּבל. הינה ממלכת הפרסים. הרוח נענעה את האצטרובלים. הינה החלו הקרבות. מלחמות על טריטוריות וכסים הדורים. מחטי האורנים טֻלְטְלוּ מצד לצד. מעין חיילי קרב דקי גזרה, זקופים ובלתי מנוצחים. ואז בזווית העין הימנית הבחנתי בעמוד מתרומם בצבעי אדום וצהוב. כן. חשבתי. הלהט של הקרבות. לפידי החיילים. האורה התחזקה. הזיו גָּדַל. נהיה עַז. אני שרויה במרכז הלחימה. העמוד בָּעַר בקדחתנות. בעיני רוחי כעת נבללו ההיסטוריות. התערבבו הזמנים. כוויה עורית. חריכה מעקצצת. מכאיבה. היכן אני כעת. תהיתי. הלפידי החיילים השיגוני או שמא הוקרבתי על במות התופת בגיא בן הינום. ואז קולו העיר אותי מהבדיה. לא עוד קרבות עתיקי יומין. לא עוד אבוקות. אלו היו החיים הממשיים.
– הֵיי. הוא צעק. קומי. את עולה באש.
הזדקפתי באחת. שלהבת הנר הזעירה הייתה ללשון בוערת. ארוכה. היא נאחזה בחצאית החדשה. ברקמה הלבנה. והיא הלכה וגדלה. מששכלי תפס את אשר היה, פלטתי צווחה. קולנית היא הייתה.
– סבאח אל חיר. הוא אמר.
טפחתי על צידי הימני קלות להרדים את האש הבוערת. אצבעותיי נֶחרכו. חדלתי.
– אבל אין לנו מים. אין מים. הוא צעק.
זוג האוהבים הגיח מאחורי גבי.
– המגבת. המגבת. הבחור ההוא צעק. תן מכות זריזות וחזקות, אחרת היא תישרף כי היא יבשה. הוא אמר.
אבל היא לא יבשה. חשבתי. היא ספוגה בזיעה. לנוכח המחשבה, בחלתי, אך משיקולי הישרדות, דממתי. התאבנתי. והוא עמל על המלאכה. במחי יד התרבו טפיחותיו, הן לחלחו במעט את חלקי גופי העולים באש. תחילה על הקרסול, אחר על השוק המכוסה בחצאית הבוערת, ההולכת ומצטמקת, ואז מַעְלָה על ברכי. מכות אחדות, והאש נכבתה. שִׁיגוּשׁ החוץ שכך. ובדממת הפְּנים החלה מהומה. נחל מי מלחים איתן שטף את לחיי. בתנועות רוטטות, ניערתי גיצים זוהרים משרידי החצאית שצחורה פג.
– או. יש לך מזל. הוא אמר.
הרמתי את ראשי. מבעד למסך הדמעות דמותו הייתה מעוותת. עכורה.
– מזל. איזה מזל. התייפחתי. הבאת לי במבוק מזויף.
שטף הדמע הכביד על ההגייה. המ"מים הצטלצלו כביתין. בי"תים דגושות. וכה הובכתי למשמען. והיית אומרת חִזְרָן. השרופה את וגם חסרת חן. חשבתי. ומרוב מבוכה, שוב התייפחתי. הפעם בחוזקה.
הוא חייך. ידו הענקית הושטה לנחם. לחבק. משהרימה, הבחנתי בעיגול ענק יבש למחצה. הוא עבר את גבול בית השחי. נדד מטה, הרחק ממוקד ההזעה. נָסֹגְתִּי. דחיתי את הלפיתה.
– העיניים שלָך. הוא אמר. והפנים. הם נהיו שחורים.
מתחתי את החצאית מעלה מצידה השמאלי, ניצול השרפה. ובעודי גועה בבכייה מחיתי את השחור. וידעתי. ידעתי שהמחייה תחמיר את הנִרְאוּת. תגביר את ההשחרה.
– או. זה נמשח עוד. נהיה מעין שחור מרוח. הוא אמר. אני חושב שאת צריכה מים לרחוץ את הפנים.
דמיינתי את נראותי, נכלמתי ויפחתי התחזקה.
– אני צריכה ללכת. אמרתי.
– אל תשכחי את אגרטל הבמבוק. הוא אמר.
כן. מלמלתי לעצמי. הבמבוק המקולל.
– מה אמרת. הוא אמר.
– אמרתי הבמבוק המהולל. אמרתי.
– כן. הוא אמר. אִלּוּלֵי הוא הביא לנו מזל היית נשרפת עד הסוף.
גופי החל רועד. איברַי רטטו. מחֵמה. ממבוכה. ומאכזבה. הרמתי את האגרטל בידיי הנרעדות וקיוויתי שהוא יחליק, שיתנדף לו כבר כל חוסר המזל. נחפזתי הביתה. בהגיעי טרקתי את הדלת.
– חזרת. קראה השותפה מהחדר הסמוך.
נאלמתי. והיא הגיחה מחדרה לעברי.
– למה את נראית כך. מה קרה. תאונה. אמרה.
– שרפה. אמרתי.
– מה. אבל איך. אמרה.
– היה שם נר שבת. אמרתי. ואז הוא נפל. הוא נִשְׁבָּה בקסמיה של חצאית אחת לבנה. וממתי, מלבד אהבת האל, מוגשם בשבת סוג אחר של אהבה. היו שם בָּבלים ופָרסים. והיו גם קרבות. לפידי חיילים. וחרבות. העמים נבללו. נמסכו להן הדתות. ובמהומה ההיולית הזו של ברכות ואמונות סיניות תפלות, אבד לו מזלי. ולא היה עוד מנוס. נשרפתי.
– לא הבנתי. היא אמרה. מה זה היה.
הנימה הזו. מהו פשרה. חשבתי. הייתור הזה שאני בוראת תמיד עקב הנפילה. אבל לא רציתי לחשוב על כלום. בכיתי. והיא התקרבה. והפעם לא נָזֹרְתִּי. הפעם בירכתי את החביקה.
– די לבכות. אמרה. זה יום ההולדת שלך. ביום זה לא בוכים.
המשפט האחרון נהיה לגירוי נוסף. הוא העצים את הבכייה.
– כְּ..כְּ..
קולות הבכי הטמיעו את העיצורים.
– מה יש לך. אמרה.
– כֻּבֵּיתִי. אמרתי. כֻּבֵּיתִי בזיעה. והינה, בעטתי את האגרטל ברגלי, זהו מקור הקללה.
גודל החמה כגודל הבעיטה ועוצם המכה שנחתה על כף רגלי נעתר בהתאם. רֶטֶט הכאב עבר בחדות לעצם השוקה והתקבע. זעקתי את הכאב החוצה בצווחה.
– למה עשית זאת. אמרה. את רואה שהוא אגרטל כבד.
– כן. אמרתי. כבד. ואפוף מְאֵרָה.
הוא הניח את זר הפרחים והשקית על השולחן בסלון ועד מהרה, אל תוך ספת העור הוא שקע. בטנו כעת נתגלתה במלוא הדרה. מתוחה ועגלגלה. משאית עמוסת אבטיחי קיץ שמנמנים וסמוקים עברה בעיני רוחי. כרסו הֻתְּקָה משאר חלקי גופו. בעטתי בה ברגלי. היא התגלגלה אל תוך המשאית, נבללה בין האבטיחים, שגם הם לא יכלו עוד להבדילה. אמו התיישבה ליד. בחלוף רגעים מספר בהם שאלו הוריי לשלומם וההם השיבו, שמי נקרא בקול.
נשימה עמוקה אספתי לקרבי. ובאיטיות מרובה, נחלצה לה נשיפה.
נכנסתי. הלהג פסק באחת. ניצלתי את הרגע בו עיני ארבעת הנוכחים נחתו עליי. סיקור ראשוני. חשבתי. פסעתי בצעדי גנדור מחושבים, מלאי יפעה.
– ערב טוב. אמרתי.
בבואי ללחוץ יד לאמו, היא נעמדה. ובהמתנה לתורו. הוא נזקף גם. היא טפחה לי על הכתף. אחר חיבקה. ואז הושטתי יד ללחוץ את ידו. חמה היא הייתה. עיניי התמקדו בכרס הדחוקה. בחולצה המכופתרת, השוקלת לשחררה. התביישי. אמרתי לעצמי. הרמתי את עיניי לעבר פניו. עינינו נפגשו. לנוכח המפגש, ברקו עיניו באחת.
מה. חשקתי לומר. כַּלה יפה?
– ערב טוב. אמרתי בחיוך.
– ערב מצוין. הוא אמר.
התיישבתי. כעת המשיכי לחלק חיוכים לכל עבר. הוריתי לעצמי. הבטתי באמי. היא שקעה בשיחה עם אמו. הסתכלתי לעבר אבי. הוא הקשיב, כאשר ההוא דיבר על עבודתו. מדען הוא היה.
– העבודה קשה. אמר. היא מצריכה דייקנות, בייחוד במרווחי הזמן. ביכולתה של טעות אחת, ולו הקטנה ביותר, להכשיל את המדידות ובכך את המחקר. זה לא משחק. הוא אמר.
אבי הניד בראשו כמאמת את דבריו. זה לא משחק. כשמדובר בזמן, במעבדה שלו לא מְשַׂחֲקִים. חשבתי. אחזתי בדממה. כמה נינוחה היא הייתה. הבטתי בו. הקשבתי. כל משפט חדש עילה נוספת, אמתלה לדחייתי הקרבה. אמו נפנתה לעברי.
– מה שלומך. אמרה.
חייכתי במבוכה. מבוכה של כַּלּוֹת זו הייתה.
– לאל אני מודה. אמרתי.
היא אחזה בקלמנטינה. השילה את הקליפה הכתומה. ועוד אחת היא קילפה. היא הושיטה אליי את הצלחת.
– הינה לך. אמרה. בבקשה.
נָבֹכְתִּי. הבטתי באמי. היא התחייכה. הנדת ראש קלילה. ואני נעניתי. הרמתי שני פלחים לפי. באיטיות יתרה, נגסתי. הוא התבונן בי. עיניו ממוקדות. מיץ הפלח הראשון זלג במורד גרוני הנתון תחת ניטורו הקפדני של החתן. חמצמץ הוא היה. מעקצץ. כחכחתי. מקליפת הפלח השני התפרצו כמה גרעינים. עיניו עודן נָחוֹת על פניי. לא העזתי להוציא את הגרעינים מפי. שיחקתי בהם. בלשוני. ספרתי. שלושה גרעינים ארורים. גמיעה משולבת גרעינים נראתה חשודה. משום מה גרסתי. אחר בלעתי. שולי הגרעינים המחוספסים בגסות סרטו את מדרון הלוע. חמיצות נוזל הבוסר הכתה בי שוב. כִּעְכַּעְתִּי. לשווא. השתנקתי. בעל כורחי, נפלט לו שיעול חנוק, מעורפל.
– סמאללה. סמאללה. אמו אמרה.
מבטה של אמי היה נוקב. ארסי. וגרוני בער. לא התאפקתי עוד. השתעלתי בכוחניות. ואמי לא התאפקה גם.
– מה קרה. היא רטנה ברוגז.
– אני הסיבה. אמרה אמו בנימת התנצלות.
גייסתי את עצמי למענה. קולי ניחר, צרוד.
– סליחה, נחנקתי.
הוא מזג לי כוס מים. הושטתי יד. לגמתי במיתון כפוי. גרוני רָגַע. נִצַּלְתִּי. מרוב מבוכה, השפלתי את ראשי. השתתקתי.
כעבור דקות אחדות אמו הפנתה את ראשה לעברי.
– התרצי לשאול משהו. לא שאלת אותו כלום. אל תתביישי. אמרה.
חיוך נבוך הצטייר על פניי. מעצמות הלסת התחתונות. משרירי המלעס. זיקי כאב החלו לנסוק. הלחיים שרפו. הבטתי באמי.
– אם יש לך שאלה. שַׁאֲלִי. אמרה.
נאלמתי. ושוב התחייכתי. חיוכי הגביר את הכאב. הֵחֵם את עצמות הרקה. הכלה עודנה נבוכה.
– ביתי מוכן. הוא הישיר מבטו אליי. מלבד המטבח. בכוונה כך. אמר. הארונות ייבחרו לטעמה של הכלה.
חייכתי בחזרה. עצם העורף כעת יקדה.
– אולי נשאיר אותם לבד. הציעה אמו. והביטה לעברי.
מַשְׁתִּי במושבי. דחיית הצעה מֻסְוֵית שלאיש מהנוכחים לא היה חשק לפענחה. כולם קמו. מלבדי. מלבדו. נרתעתי מההינעצות.
– אהבת את הפרחים? אמר.
הנהנתי.
– או שהיית מעדיפה אותם אדומים. הוא חייך בחנופה.
פרחים וגבעולים. חשבתי. בעיני רוחי ראיתי את החצאית הבוערת. את השרפה המביכה.
– אני מבין שאת לא גרה כאן. מתי תעברי. אמר.
– ומי אמר שאני עוברת. אמרתי.
– כיצד נתחתן אם כך. אמר.
פלישתו אל חיי עודה בת שעתיים. והינה נרקמה לה חתונה. הקולָא שבה הזמן התעוות ונרמס מחוץ לכותלי מעבדתו הדהימה אותי. כעת מותר לשחק. חשבתי. משחקי חתן כלה.
– אולי אני מהיר מדי. אמר. אולי נחליף מספרי טלפון.
בִּכַּרְתִּי חיוך מאולץ. כי פוחזת תהיה השלילה. חיוכי הוליד מֵחוּש. של גולגולת סדוקה.
– אני אוהב את החיוך שלך. אמר. כשאת מחייכת, עינייך בוהקות. מה המספר שלך. אני אתקשר עכשיו. ותשמרי את המספר.
הנהנתי. אמרתי את המספר.
הטלפון הרעיש.
– את רוצה לענות. הוא צחקק.
בדיחת הקרש נעמה לו. והוא צחק בקול. בהיתי בו. כרסו רטטה בתנועתיות פרועה. מֻגְבַּהַת בעת נשימתו ואחר מושפלת בנשיפה. דמיינתי את אמי בחדר הסמוך מפרשת את צחוקו כאות הסכמה.
בֵּין כֹּה וָכֹה הגיעו הוריי מלווים באמו. הוא הזדקף.
– תודה על הכול. אמר.
– שבו. אמרה אמי. היא הכינה לנו עוגת גבינה. בדירה שלה שם היא אופה.
– נשב אם כך. הוא הצהיר. נטעם מהעוגה.
הוא הרפה מכובד משקלו בזריזות. בחטף, נטבע הוא אל עומק הספה. בזווית העין לכדתי את חיוכו המתגדל. טפיחת שכם עצמית על עצם הבחירה. נאנקתי. הִשְׁתַּכְלַלְתְּ. אמרתי לעצמי. הכַּלה עלתה מדרגה.
– היהודים אומרים, גם יפה וגם אופה. הוא אמר.
הוא הביט בי כדורש עידוד על האלתור המתוחכם.
פלבלתי בעיניי בקרירות.
– כן. אמרתי. זוהי קלישאה ידועה.
הביטויים הנדושים מעולם לא נעמו לי. בייחוד מפיהם של מדענים. הלוא הם גאוני האומה. אלו האמורים להמציא את החידושים.
באין רואה, שִׁוַּעְתִּי. התחננתי לעזרה. ואז רחשוש פּודה הִפְצִיעַ מתוך נשמתי. רחש רענן של פְּדוּת. של גאולה. המתנתי לרגע בו נִכְנֶפֶת אני עמוק אל הפְּנים הרועש, ההומה. אל תוכי. אל תוכה.
– היכן את. אמרתי.
– הינה כאן. אמרה.
חייכתי. וכלום לא כאב.
החתן ממול חייך לעברי בחזרה.
הֵרָגַע. חשבתי. לא אליך הכוונה.
– מה. אמרה היא. האם הבליחה התובנה.
– עוד לא. אמרתי. היא בדרך. דרושים עוד זיכרונות. אלו של ההשתלשלות הסבוכה.
– אז מְשַׂחֲקוֹת. שאלה היא.
– בהחלט. אמרתי. לבובת זיכרונות אני. כְּמֵהָה למשחקים.