אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את שואלת. עכשיו לא זמן טוב? עכשיו ההקדם האפשרי. וכמה לעג

רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על כל הרהיטים. אני חושבת על קורס לפרטי בניין שבו למדנו

אני לא זוכר הרבה מאותו היום. רק את מה שקרה קצת לפני, ואת כל מה שקרה אחרי. הרגע עצמו, חלקיק השנייה בו הכול התרחש בי,

למשך חמש דקות או הרבה יותר מזה, היה סביבי ערפל בקומה השלישית. ערפל פיזי, גשמי, כלומר לא מטפורי. אחרי יום שמשי בהיר, בהיר עד כדי

גשם יורד עליי. ואני, כמו מנסה לחיות את חיי במין תחכום, מרים ידיים ופותח פה. ובפנים, מתכווץ ונסוג, מסתבך. גשם יורד עליי. ואני הולך ומסתבך.

יארצייט (מאידיש יאר – שנה; צייט – זמן) "עדיין לא מצאנו שם מתאים למנהג זה (היארצייט) אף בעברית החדשה. אני משתמש בשם אזכרת, מלשון אזכרה

כשעזבתי את הקבוצה הרגשתי חזק. במשך כמה חודשים בחורף לונדוני האנשים הזרים האלה היו יעד. חזרתי אליהם כל שבוע כדי לדבר על בושה גדולה: האנשים