אני מאפרת לתוך החור הוורוד במאפרה הזו שקניתי בחנות הירוקה של העישוּנים, והאפר הזה, ככה,

אִיךְ בִּין בשום אופן לא מהאנשים מרי הנפש הללו שדוחפים את הלָאנְג אף שלהם לכל

לפני עשר שנים בערך, כשבעלי גילה על המאהב (חשבתי שאני מסוגלת לשים את השמות שלהם

אחרי השחרור החלטתי לעבור לקיבוץ לעשות מועדפת במדגה. אבא לא אהב את הרעיון והתעקש שאישאר

אני ובעלי משה אחראים על ועד הבית בבניין. אני יודעת מי משלם בזמן, מי מפגר

יש דברים שאתה לא מגיע אליהם. פשוט אין זמן. למשל צביעת חדר ילדים. אתה דוחה

בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו,

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת,

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים

החולצה השחורה, החדשה, זאת שליהי קיבלה ליום ההולדת וקצת כעסה כי ראתה את תג המחיר

(אל: MOA-2010-BLG-477Lb) תושבי הכדור לא ידעו מאיפה זה נחת עליהם. המנהיגים נאלמו. הקבצנים בכיכרות דווקא

זמזום אלים של מקרר נשמע מכיוון המטבח. היא פותחת עיניים נוצצות ומרובות ריסים. היא כל

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים  וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים

אנחנו הולכות יד ביד בשביל, בדרך אל הגן. "הגן החדש", את קוראת לו, אומרת שאנחנו

למן הרגע בו הקצנו בבוקר, ממוֹססים מראות־חלום מעל רשתית העין, התגלתה תפוסה בתחתית הבטן שלנו,

גוללת־גוללת בפיד. אחרי הספר שסיימתי לקרוא בצהריים אני לא באמת מסוגלת מייד להכיל עוד אחד,

אני אוהב את שווייץ, אני אוהב את הנופים והאפשרות לְהִתְאַבֵּד בְּמָכוֹן מֻרְשֶׁה ולקבל על זה

"אני יכולה להיות חלק מזה," מיקי משכנעת את עצמה, לא יותר מלחישה. היא עומדת איפה

אין טעם ללחוץ על הפעמון. דוקטור ל' אף פעם לא פותח את שער הקליניקה לפני

בית עירום. מפוחם. עקור חלונות. רק שרידי סורגים מיטלטלים מהפתחים וחורקים כשעוברת בהם רוח פתאומית.

שבת אחרי הצהריים. במהדורת חדשות פתאומית הודיעו שנעלמה ילדה. נועה ישבה בתוך האמבטיה ורעדה. היא

תמיר יושב במטבח בטרנינג של אדידס עם הכיסים בצדדים וסופר בראשו כמה דמויות מה"שרינקי דינקס"

כל מדרגה בדרך למעלה קוברת את יעקב עמוק יותר באדמה. שלוש קומות ואף אחד מהשמוקים