בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני קמה והולכת לישון בדירת שלושה חדרים ומרפסת. החלון בחדר השינה

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין ערמות מאובקות של ליטוגרפיות והדפסים. ״חשבתי שאולי תאהבי,״ הוא אמר,

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי לצוף רק כשתגיע השעה. לתת לגל המסוים הזה להטיל אותה

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות אור צהבהב. צללים מהבהבים מרקדים על הקיר מאחור, כמו בטקס

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה עונה לה, "לא יודעת, רוחמה. אבל איפה המקרר?"  (בדיחה)  

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון הרכבת במחלקה הראשונה. בחרתי במסלול שחקרתי מראש: ברצלונה–סרגוסה. משך הנסיעה

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו, לא אכחיש. להתחיל בכל פעם מחדש, להיוולד שוב נקייה, להינתק

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת, קטנה אחת שמפרפרת, ונינה מזמינה אותה לעלות לה על הגב.

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~ וירג׳יניה וולף   היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים ערומים ועל הדשא הסתחררו עליהם, חומים ומכווצים כמו מי שחייהם

החולצה השחורה, החדשה, זאת שליהי קיבלה ליום ההולדת וקצת כעסה כי ראתה את תג המחיר המופקע שחן שכח לגזור, תחובה כעת במכנסי הג'ינס ומבליטה את

(אל: MOA-2010-BLG-477Lb) תושבי הכדור לא ידעו מאיפה זה נחת עליהם. המנהיגים נאלמו. הקבצנים בכיכרות דווקא ראו את זה מגיע, ולא הספיקו להגיד "אמרנו לכם" לפני

זמזום אלים של מקרר נשמע מכיוון המטבח. היא פותחת עיניים נוצצות ומרובות ריסים. היא כל כך רעבה, אך אין בה עוד כוחות לקום. אין בה

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים  וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, כח) "זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הוייתי, וזוהי צוואתי האישית:

אנחנו הולכות יד ביד בשביל, בדרך אל הגן. "הגן החדש", את קוראת לו, אומרת שאנחנו כבר כמעט מגיעות, ואני מתקנת אותך בסבלנות, זה לא גן

למן הרגע בו הקצנו בבוקר, ממוֹססים מראות־חלום מעל רשתית העין, התגלתה תפוסה בתחתית הבטן שלנו, כצבת – פצצה. היא לא חדלה מלתקתק והאיברים הפנימיים רעדו

גוללת־גוללת בפיד. אחרי הספר שסיימתי לקרוא בצהריים אני לא באמת מסוגלת מייד להכיל עוד אחד, אני רוצה לתת לזה לשקוע. אפקט ההדף המוחי של אחרי

אני אוהב את שווייץ, אני אוהב את הנופים והאפשרות לְהִתְאַבֵּד בְּמָכוֹן מֻרְשֶׁה ולקבל על זה תעודת הוקרה וחשבונית. אני אוהב את ישראל, כמו גבר זקן

"אני יכולה להיות חלק מזה," מיקי משכנעת את עצמה, לא יותר מלחישה. היא עומדת איפה שהוא בשוליים של ההתקהלות. רוחות ניאון, רוקדות במדבר, לילה של

אין טעם ללחוץ על הפעמון. דוקטור ל' אף פעם לא פותח את שער הקליניקה לפני הזמן. ההקפדה הקטנונית הזאת היא ללא ספק חלק מהטיפול. רק

בית עירום. מפוחם. עקור חלונות. רק שרידי סורגים מיטלטלים מהפתחים וחורקים כשעוברת בהם רוח פתאומית. מה שהיה פעם דלת כניסה תלויה על צירים חלודים, פתוחה

שבת אחרי הצהריים. במהדורת חדשות פתאומית הודיעו שנעלמה ילדה. נועה ישבה בתוך האמבטיה ורעדה. היא לא רעדה בגלל הילדה שנעלמה, היא רעדה מהקור. נועה תמיד

תמיר יושב במטבח בטרנינג של אדידס עם הכיסים בצדדים וסופר בראשו כמה דמויות מה"שרינקי דינקס" כבר הכין. הוא צייר את המפלצת ואת הדמות הזו של

כל מדרגה בדרך למעלה קוברת את יעקב עמוק יותר באדמה. שלוש קומות ואף אחד מהשמוקים פה לא מוכן אפילו לשמוע על התקנת מעלית. זה יסתום

מה ששבר אותי היה קערת הפירות. בעצם השבירה התחילה עוד בכוסות הזכוכית, בלחם הטרי, בכמויות היין שנשפך, בג'ין וטוניק, בבלאדי מרי. אבל קערת הפירות הייתה

ערך: שחר גבאי ערכו גם: רועי צ׳יקי ארד, אוריאל קון ערכה לשונית: רתם כסלו חלק א' – שותף אני אוהבת את הקטלוגים שמגיעים בדואר עם

אבא צעק שהפעם הוא רציני. הפעם הוא קופץ. הוא נשבע. הוא עמד על הגג, בין אנטנה חלודה לכמה דודי שמש מאובקים, והמשיך לצעוק שהפעם הוא

1. אני חושבת שהכול קרה בגלל שאני ישנה בפה פתוח. דרך הפה הפתוח הוא נכנס, זה די ברור לי. הרגשתי דגדוג קטן בגרון, התעוררתי. רק

אני נבוך. כיצד אספר את סיפורי זה, שעניינו צירוף מקרים פעוט ויסודו בטעות? אקדים ואודה על האמת – אין בי מכישרונו של המספר ואיני מיומן

התמונה הזאת? צילמתי אותה בדרך שמחברת את גדות הנהר הרוסי לקבוצת האגמים שבדרום־מזרח פינלנד. צרה ותלולה, אבל הנוף יפה, אגמים, יערות… צעדנו בה כשראינו את

לא תכננתי להירדם ככה סתם באמצע החיים. רק יצאתי לרגע לגינה כדי לנשום אוויר, אבל היה כל כך נעים בחוץ, השמש ליטפה, ונדבי ממילא גם

(מתוך קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" שיצא לאור בחודש יוני 2021) הדלת השתנתה. דלת עמידר לבנה ומלוכלכת הוחלפה בפלדלת חומה מבריקה, ללא סימנים מזהים. לרגע

היא טבלה בהיסוס רגל במים, לא בטוחה אם הקרירות נעימה לה או לא. האוויר געש מקולות. הצליל הבלתי פוסק של המים הזורמים שניתזו חזרה מגדות

הדרך חזרה הביתה מעולם לא היתה איטית כל כך. ההליכה זהירה, בקו ארוך וברור. מותירה מאחור את העלים היבשים שפירקת בצעדייך המהוססים. את נכנסת, כולם

מה הדבר שהיה קל, אחר כך כבד ואחר כך שוב קל? אישה בהיריון. [מתוך אגדת עם יהודית]   הילד שהתדפק על דלתה כה דמה לאביו

היינו אחרי הסערה. מתנשמים אחזנו חזק בסירת ההצלה, התפללנו: שכל הגלים מאחורינו, שהסירה תחזיק מעמד, שלא נשכח את הדרך. הסתכלת על השמיים ואמרת: זה הכיוון,

"342 גשרים יש בפטרבורג," הוא לוחש בחיוך נוגה, מעביר את אצבעותיו בשערה הכסוף ומספר שפטרבורג צריכה את כל הגשרים, "כי לפני שנהר הנייבה מאבד את

(מתוך "תום וניסיון", רומן בכתובים) ל־א'   בשלוש אחר הצהריים כבר דמדומים. שלטי No Smoking בירוק זרחני ניצתים בחטף. עכשיו עליה לזנב באחרוני הממתינים ליד

שמעון ישן וליבו ער. בחלומו הוא רוכן על הדוכן שבאולם הכתיבה, אך אין זה האולם כפי שראה אותו אי פעם בהקיץ: אין רשרוש של דפים

נוסקה יז'ומבק הוא ציוני. את הנחמה שלו הוא מוצא בארץ ישראל ואין מכאוב אחד, של גלות או לא של גלות, שאותה ארץ רחוקה אינה מרפאה

(מתוך יצירה בכתובים) כָּל הַנְּהָרֹת הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינוֹ מָלֵא   כִּי כָּל הַנְּהָרֹת חֹזְרִים אֶל הַנְּהָרֹת. תַּאֲמִינֻ לִי.   זֶה סֹד גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

 “You’ve opened heaven’s portal…” 74. הדרך הביתה הייתה כמעט. ניאון הרחוב התפקע מבעד לערפל. דיברתי על הדו־סטריות של כל פעולה שאנחנו מבצעים. על האופן שבו