תגית: 10

נסיעה לעבודה היא תמיד פרידה ממשהו שלעולם לא תדע אותו. האוטובוס דהר במעלה רחוב יפו והלא נודע גווע, הוא האפיר ונסדק בתוכי כמו סיגריה שנשכחה

גשם יורד עליי. ואני, כמו מנסה לחיות את חיי במין תחכום, מרים ידיים ופותח פה. ובפנים, מתכווץ ונסוג, מסתבך. גשם יורד עליי. ואני הולך ומסתבך.

  ויפה לו הבדידות | אורן מיוחס

"וְאָבִיתָ תְהִלָּה / מִבָּשָׂר וָדָם / מֵהֶבֶל וָתֹהוּ / מֵחָצִיר יָבֵשׁ / מִצֵּל עוֹבֵר" יניי מָה לְךָ גּוּף זוּלַת הָאוֹר הַפּוֹחֵז      הֶעָלוּב כָּל כָּךְ עָלוּב הָאוֹר הַזֶּה מָה לוֹ

גיל: 17, בית ספר: זומר, רמת גן ללכת להופעה למרות שאדע שלהיות עם כולם זאת לא בחירה. ללכת להופעה למרות שהמוזיקה פחות טובה, אבל עדיין

אין טעם ללחוץ על הפעמון. דוקטור ל' אף פעם לא פותח את שער הקליניקה לפני הזמן. ההקפדה הקטנונית הזאת היא ללא ספק חלק מהטיפול. רק

Streaming (Part 2) SKETCHLIGHT  (רעות וגנר, קרן אייכר) הצילום הוא חלק מסדרת "אור אין סוף" שנעשה בטכניקה של ציור באור. החושך הוא הקנווס ומקורות האור

בְּפָנִים מֻצְנָעוֹת תַּחַת מַסֵּכָה וּמִפְשָׂעָה גְּלוּיָה, וַחֲשׂוּפָה לִרְוָחָה רְפוּאִית, כַּפּוֹת יָדַי מַרְגִּיעוֹת אֶת הָרֶחֶם שֶׁלִּי דֶּרֶךְ עוֹר שֶׁמְּתַוֵּךְ בֵּין קְצוֹתַי וּבְתוֹכִי אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ: ״זוֹ

אִמָּא הָיְתָה אַלּוּפָה בִּלְהַשִּׂיג עֲבוּרֵנוּ קְצָווֹת – שֶׁל גְּבִינוֹת, נַקְנִיקִים מָה שֶׁהָיָה. בְּסוֹף יוֹם עֲבוֹדָה הָיְתָה מְמַהֶרֶת לַמַּעֲדַנִּיָּה וְחוֹטֶפֶת שְׁאֵרִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל סוֹפִים וּקְצָווֹת בַּחֲצִי

קחו הכול, רק לא את אויביי / מישל בוגינסקי פילם 35 מ"מ

בית עירום. מפוחם. עקור חלונות. רק שרידי סורגים מיטלטלים מהפתחים וחורקים כשעוברת בהם רוח פתאומית. מה שהיה פעם דלת כניסה תלויה על צירים חלודים, פתוחה

תחריט שעווה קשה ואקווטינטה, 2012

זֶהוּ עָנְשֵׁךְ קַבְּלִי אוֹתוֹ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ אַמְּצִי אוֹתוֹ לְחֵיקֵךְ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ גַּדְּלִי אוֹתוֹ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ אִתּוֹ תָּמוּתִי

קָנִיתִי לָךְ אֶת הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה בָּעוֹלָם בַּעֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְהִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא עָשׂוּי מֵאָבָץ וְגַם סִמְלוֹ שֶׁל אִסְלַאם. וּכְשֶׁכִּמְעַט בָּכִיתִי מֵעֶלְבּוֹן עַל סַהַר דַּק, רֶמֶז לַעֲדִינוּתִי

שבת אחרי הצהריים. במהדורת חדשות פתאומית הודיעו שנעלמה ילדה. נועה ישבה בתוך האמבטיה ורעדה. היא לא רעדה בגלל הילדה שנעלמה, היא רעדה מהקור. נועה תמיד

בְּרַחְמִי              מְפַרְפֵּר יֶלֶד, בְּרַחְמִי              יֶלֶד טוֹבֵעַ, בְּרַחְמִי              יֶלֶד גּוֹוֵעַ (יֶלֶד שָׁכוּחַ, כְּמוֹ הֶרְגֵּל). יָרֵחַ                   זָז בִּזְנַב הַלַּיְלָה, יָרֵחַ                   דָּם בְּדֹם הַלַּיְלָה, יָרֵחַ                   קַד לְקֶבֶר

התכנסות | אדוה קרני

וְאִם נַצְלִיחַ כְּנֶגֶד כָּל סִכּוּי לַהֲפֹךְ אֶת בִּטְנַת הַמְּצִיאוּת וּלְטַפֵּס כְּמוֹ שְׁנֵי בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת (תַּעֲשֶׂה לִי סֻלַּם גַּנָּבִים?) דֶּרֶךְ פִּרְצַת הֶעָנָן נִפֹּל נוֹלָדִים עַל מַצַּע תֹּהוּ

מונולוג בחמישה חלקים ציור: זאב בוגומולני I [אור, חדר קטן, על כיסא יושב הדובר, מאחוריו מיטה, בתוכה גבר שוכב עטוף שמיכה] אתם רואים, אבל לא

אלף הֵם אוֹמְרִים לָךְ שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת הֵם אוֹמְרִים שֶׁהָיִיתְ קְטַנָּה. שֶׁהַזִּכָּרוֹן שַׂחְקָן עַרְמוּמִי שֶׁצִּפּוֹרִי בַּרְזֶל הָיוּ בְּעֶצֶם פִּרְחֵי בּוּגֶנְוִילְיָה וְרֻדִּים

יארצייט (מאידיש יאר – שנה; צייט – זמן) "עדיין לא מצאנו שם מתאים למנהג זה (היארצייט) אף בעברית החדשה. אני משתמש בשם אזכרת, מלשון אזכרה

תמיר יושב במטבח בטרנינג של אדידס עם הכיסים בצדדים וסופר בראשו כמה דמויות מה"שרינקי דינקס" כבר הכין. הוא צייר את המפלצת ואת הדמות הזו של

` ללא כותרת / שי זילברמן קולאז' על נייר, 2019

עוֹמֵד בִּקְצֵה הָרְחוֹב כּוֹבַע מַסְתִּיר אֶת פָּנָיו מְטַאְטֵא הוּא בְּשֶׁקֶט רַעַשׁ נְשִׁימוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת הוּא הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁמָע לְפֶתַע הָרְחוֹב מִתְעוֹרֵר לְחַיִּים אֲנָשִׁים מַתְחִילִים אֶת שִׁגְרַת יוֹמָם

הָרַפְתָן גִּדֵּל אֶת הַפָּרָה הַקַּצָּב שָׁפַךְ אֶת הַדָּם הַנַּהָג הוֹבִיל אֶת הַסְּחוֹרָה הַטַּבָּח הֵכִין אֶת הַקְּצִיצָה הַבָּחוּר בַּחֲלִיפָה אָכַל רַק אֶת הַמֶּרְכָּז וְאֶת שׁוּלֵי הַקְּצִיצָה

הָיִיתִי אָז עוֹדִי יֶלֶד, חוֹלֵם חַיִּים פְּשׁוּטִים. יַד עֵשָׂו הַמְּקַנְּאָה בְּעָנְיִי, קָטְפָה בְּעָרְמָה אֱנוֹשִׁית וְחָסְמָה אֶת נוֹכְחוּת נַפְשִׁי. שָׁם, מְצִיאוּתִי הַזְּקוּפָה קָמְלָה כְּנֶגְדָּהּ. הָיִיתִי אָז

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֱלֹהִים יַחֲזִיר אֶת הַמַּיִם לַמַּיִם וְאֶת הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם נְקֻדָּה שֶׁל חָכְמָה קַדְמוֹנִית שֶׁאֵין לָהּ יְדִיעָה מִתַּחֲנַת הַדֶּלֶק עַל קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת וְקוֹלָה זִירוֹ

כל מדרגה בדרך למעלה קוברת את יעקב עמוק יותר באדמה. שלוש קומות ואף אחד מהשמוקים פה לא מוכן אפילו לשמוע על התקנת מעלית. זה יסתום

כֶּתֶם הַדָּם לֹא דָּהָה בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ, רֹאשִׁי הָיָה רוֹכֵן לְעֵבֶר הַפַּסִּים הַלְּבָנִים בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי. כְּכָל שֶׁחָלְפוּ הַיָּמִים, הָיָה

קריאותיה נשמעו בלא קשב; איש לא ניגש לכסות את קצה העצב החשוף. לְמה כבר ציפתה? ליותר משהיה למציאות להציע לנשים כמונו, כנראה. מבעד לדלת נעולה,

"הם אומרים מילים שלא דומות למילים" ~ מאי חארבנה "לכן אבכה בלי סוף את מותך. היית תמיד רך" ~ בריסאיס לפטרוקלס "איים גרייטפול טו יו,

ריאיון שערכה נגה באר החשיבות של שוליים היא בהיותם שוליים, ואף שמדובר במצב מנטלי, בתפיסה, ולא במיקום בשדה, המטפורה המרחבית נכונה פה. השוליים תוחמים את

נדיה אייזנר  מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם? בדרך כלל אני לא חושבת על השוליים. אני פשוט עושה את מה שאני עושה, כמיטב יכולתי. אבל כשאני

אלונה רודנב בשיא הלחץ, תוך ריבוי מטלות וריצות, המתנתי בסבלנות גדולה על ספסל שאינו קיים עוד, באחת מסמטאות מתחם נגה, להיכנס בדלת הזכוכית המשמשת לכניסת

נדיה אייזנר מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם? השאלות הקטנות על השוליים ועל משמעותם, כמעט תמימות, מחזיקות כל כך הרבה ממדים. שוליים הם הרצועות שמחזיקות את

ריאיון שערכה נגה באר בחרתי להתייחס למושג "שוליים" מההיבט התרבותי. השוליים בעיניי הם האזור או האוכלוסייה שכפופים פחות למה שנקרא "רוח הזמן" או האופנה. ולשאלה

נועה אשל־ביאלר אני רואה את השוליים כחלק ממערך שלם שיש לקחת אותו בחשבון גם כשההתעסקות היא רק בשוליים. המערך כולל שני חלקים די צפויים, והם: