זוג קביים I עומר ברקמן
12/08/2026
נִשְׁעַנּוּ זֶה עַל חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל זֶה יוֹתֵר מִדַּי זְמַן עֵדִים לִיקִיצָה שֶׁלֹּא קָרְתָה. כָּל בֹּקֶר רָצִינוּ אֶת מָה שֶׁלֹּא וּבַלַּיְלָה – עוֹד מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר. נוֹקְשִׁים
נִשְׁעַנּוּ זֶה עַל חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל זֶה יוֹתֵר מִדַּי זְמַן עֵדִים לִיקִיצָה שֶׁלֹּא קָרְתָה. כָּל בֹּקֶר רָצִינוּ אֶת מָה שֶׁלֹּא וּבַלַּיְלָה – עוֹד מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר. נוֹקְשִׁים
ואולי כשיהיה זקן, זקן מאוד, היא תחזור. כשישכב בבית חולים והמטפל לידו, אחרי שנים שכבר לא הופיעה, והוא יקרא לה, יבקש שיקראו לבת שלו, לנטע.
וּבִזְמַן שֶׁאַתָּה קוֹרֵס לְתוֹךְ עַצְמְךָ אֲנִי מַחְזִיקָה אֶת עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ שֶׁל הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ בְּיָדִי הַשְּׁנִיָּה קוֹלַעַת צַמָּה לְיַלְדָּה בּוֹכָה שׁוֹזֶרֶת הַבְטָחָה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר וּבִזְמַן
מָה אַתְּ רוֹאָה מִשָּׁם, מִתּוֹךְ הַחֶדֶר הָאַחֵר? אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת בְּעֵינִית הַדֶּלֶת – גֶּשֶׁם חֲרִישִׁי, עָיֵף יוֹרֵד כָּאן, וְאֶצְלֵךְ, אָבִיב אוֹ סְתָו? עַכְשָׁו הַחֶדֶר מְרֻקָּן. וְאֵיךְ
לפני תשע־עשרה שנים חושך, תאורה ובמה, הן היו עולות עליה, אחת אחרי השנייה. אני הייתי מאחורי הבר. הגברים שישבו לשתות אצלי אמרו, "תראי, ככה כולן
גֹּדֶשׁ מִלִּים מְחַכֶּה לְהִתְפָּרֵץ מִמֵּךְ כַּחֲלַב הַזְּאֵבָה אַתְּ מְחַכָּה לְהָנִיק צְלָלִיּוֹת בְּדוּיוֹת בְּעוֹדֵךְ תָּרָה אַחַר הַתְּאוֹמִים.
וְנִשְׁאֲלָה הַשְּׁאֵלָה בַּתְּחִלָּה חֲרִישִׁית, וּבְהַדְרָגָה חוֹתֶרֶת אֶל נוֹעָזוּת: לְאָן כָּל זֶה מוֹבִיל? כִּי הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ עַל בִּימָה שְׁחֹוֹרָה וְהַכֹּל יוֹשֵׁב עַל מִין צֹרֶךְ מִתְפַּתֵּל לְתָאֵר
מוזאון גטי, בנוי אבן גיר, מתנשא מעל העיר לוס אנג'לס. הגבעות מסביב שטופות בשמש של אחר הצהריים. האמת היא, אין לי שום עניין במקום. מפיק
הִכַּרְתִּי אִשָּׁה שֶׁשָּׁמְרָה אֶת הַיָּם בְּשַׁיִשׁ הַמִּטְבָּח. מִפַּעַם לְפַעַם יָצְאָה לִשְּׂחִיָּה בֵּין הַכֵּלִים הַשְּׁטוּפִים. בַּבְּקָרִים מָתְחָה שְׂעָרָהּ מֵאֲחוֹרֵי הָאָזְנַיִם, הִבִּיטָה בְּעֵץ הַלִּימוֹן וְחָשְׁבָה אִם יִפֹּל,
אֲנִי לֹא לוֹבֶשֶׁת חֻלְצַת פַּסִּים וַחֲצָאִית עִפָּרוֹן, לֹא מְדַוֶּשֶׁת בְּאוֹפַנַּיִם בְּבֶּרְלִין, בְּקַיִץ, בְּנַעֲלֵי בֻּבָּה אֲדֻמּוֹת לֹא טוֹפֶפֶת בְּמַדְרֵגוֹת, שְׂעָרִי הַבָּהִיר, הַמָּלֵא, לֹא מְקַפֵּץ עַל כְּתֵפִי,
רְסִיסֵי הָרֶגַע הַנִּגְרָר לְלֹא תִּעוּד פְּנִימִי, לְלֹא רִשּׁוּם, לְלֹא מִשְׁמָר, הַמַּבָּט הַמֵּישִׁיר – עִוֵּר וְהַדִּבּוּר עָקָר, סוֹבֵב־חוֹזֵר, גִשּׁוּשׁ עִוְעִים בְּחָלָל מִתְרוֹקֵן מִן הֶעָבָר הַמִּתְפּוֹרֵר לַעֲנַן
פעם אבד לי כלב. מצאתי אותו חנוק אחרי חמש שעות בתוך המכונית, ותיכף אמרתי לעצמי: מזל שזה לא תינוק. זאת הייתה תקופה שבה כמעט מדי
למעשה, אנחנו לא יודעים עליו דבר. גם ממעשה ידיו לא נותר דבר להתפאר בו. רק אותה הילה מגורענת סגולה – הדבר הדק ביותר שנותר ממותו
מגרמנית: עומר ברקמן בְּיַעַר־חֹרֶף רוֹעָה הָרוּחַ פְּתִיתֵי שֶׁלֶג כְּעֵדֶר כְּבָשִׂים, בְּקָרוֹב – מְצַפֶּה הָאַשּׁוּחַ – אֶהְיֶה אָדוּק וּמוּאָר־נִסִּים; קַשּׁוּב לַמֶּרְחָק. עָנָף שׁוֹלֵחַ אֶל שְׁבִיל לָבָן
״קשה לדעת מה הגיל האמיתי של אנשים היום.״ האישה על הספסל בהחלט לא מסגירה. פנים חלקות מאוד, כמעט נטולות הבעה, ממוסגרות בתוחם גבות שחור, שנוסק
בִּזְמַן שְׁבִירָה מְשַׁלְּבִים צְלָעוֹת כְּמוֹ נוֹשְׁמִים חִבּוּרִים דִּיאַגְנוֹסְטִיקָה בְּקַו הַמְּצֻלָּעִים הוֹצֵאתִי קֵן צְרָעוֹת רָעוֹת, רָעוֹת מְבַקְּשׁוֹת דָּם פֵּרוּק חִבּוּרִים לוּ הָיִינוּ חַיִּים בְּעוֹלָמוֹת מַקְבִּילִים מְעֻיָּן
מסדרת "במקום בו נפער ונגלה הריק" טכניקה מעורבת על קנבס, 120/212 ס"מ.
עֵינֶיךָ בּוֹהֲקוֹת מִסַּנְוֵרֵי הָרִים מֻשְׁלָגִים, מוֹרִיקוֹת מִנּוֹפִים מִשְׁקָלְךָ פָּחַת – כָּל נְשִׁיפָה עַל פִּסְגָּה שֶׁכָּבַשְׁתָּ הוֹתִירָה בָּהּ רְסִיס מִמְּךָ וְעַל עָרְפְּךָ הִטְבִּיעָה הַשֶּׁמֶשׁ קַעֲקוּעֵי בַּעֲלוּת
* אָהַבְתִּי אוֹתָךְ כְּשֶׁהָיִית בּוֹכָה רַק מָהוּל בִּזְכוּכִית סְמִיכָה הִסְכַּמְתְּ לִמְזֹג לִי אֶת שֶׁנֶּעֱלַם בִּשְׁאַר הַזְּמַן אָהַבְתִּי אוֹתָךְ כִּי הָיִית נֶעֱלֶמֶת כִּי הָיִית אֲפוּפָה וּפָתַחְתְּ
אני יושב לצד חלון גדול ופתוח בשעת בוקר מוקדמת, מולי מקלדת שחורה שאבק לכוד בין מקשיה. רוח קרירה חודרת דרך רשת זבובים ומקפיאה את כתף
שֶׁלֶג נוֹפֵל מַצְלִיף פַּרְצוּפִי רוּחַ פְּרָצִים אֲמִתִּי שֶׁל שִׁיקָגוֹ שֶׁל לֹא דּוֹמֶה לְשׁוּם דָּבָר שֶׁל לִבְרֹחַ אֶפְשָׁר רַק אֶל בְּלוּז בַּר לְהַקְשִׁיב אֶת הַנְּשָׁמָה נְמַסָּה
עין כרם מִישֶׁהוּ אֵי־שָׁם אוֹחֵז בְּמַפְתֵּחַ הַבַּיִת לָמָּה אַתָּה בָּא אֵלַי מְאֻחָר? יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לִבְכּוֹת הָעֶרֶב עֵץ הַזַּיִת עוֹמֵד לָמוּת מַבְרִיחִים פֹּה אֶת הַדְּלָתוֹת
את תמיד תרגישי ששכחת משהו. כיבית את הדוד? כן. המזגן בחדר? לא הדלקת. החלון של הסלון? סגור. רגע, והזבל? איפה הזבל? כאן, מחכה לך, קשור
וְהַמַּיִם זָרְמוּ עַל גּוּפִי וְדָגִים שָׂחוּ עַל קִירוֹת חֲדַר הָאַמְבַּטְיָה מְשֻׁרְבָּטִים בְּעִפָּרוֹן בְּיַד יַלְדָּה, גּוּפָם אָרֹךְ וְתָמֵהַּ. וְרָאִיתִי אֶת אָבִי וְאִמִּי
זְרִיחָה וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים מַעֲרָבָה. מָה שׁוֹבֵר קֶרֶן אוֹר? עַל סַף סְפָר אֲבַק פַּרְפָּרִים סְחַרְחַר, מֻטָּל חֶצְיוֹ שֶׁל קֵן צִפּוֹר לְמַרְגְּלוֹת עֵץ תְּאֵנָה. רָצִינוּ רֹחַב שָׁמַיִם,
בסוף התברר שהיא לא הייתה החיה הנכונה. משהו השתנה והשתבש מאוד, והינה היא כבר לא הייתה היא. דווקא תמיד נחשבה מתאימה במיוחד, ואפילו עד לא
בגאולוגיה של הנפש, כמו במעמקי כדור הארץ, השקט שעל פני השטח הוא לעיתים רק אשליה של יציבות. מתחת לשגרת היום־יום נעים לוחות טקטוניים דחוסים –