Author: Amos Tahar

גּוּף חָלָב מָתוֹק נִמְזָג לַחֲלוֹם.  לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַבּוּשָׁה.  אָהַבְתִּי אוֹתוֹ פַּעַם וְעַכְשָׁו לֹא עוֹד עַכְשָׁו אֲנִי רָתוּק לַחֲלוֹמְךָ – אֲבָל שָׁתִיתִי מִמֶּנּוּ בְּתַעֲנוּגָדוֹל נִגְרַפְתִּי

בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני קמה והולכת לישון בדירת שלושה חדרים ומרפסת. החלון בחדר השינה

אֲנִי בָּאָה אֵלַיִךְ מִן הַטְּקָסִים הָאֵלּוּ  אֲשֶׁר בַּשְּׂדֵרָה קַשְׂקַשִּׂים מִסְתַּמְּנִים בְּשׁוּלֵי כַּפּוֹתַי, מִפְרְקֵי יָדַי – הַבִּיטִי –  מִתְאַבְּנִים לְתוֹךְ צִיר. גֻּלַּת הָעֲנָפִים  בָּעֵשֶׂב הָרָחוֹק   

שמן על בד, 40×60 ס"מ    

* בָּעֲרָבִים דֹּק טַל מְכַסֶּה אֶת הַמַּכְתְּשִׁים הַגְּדוֹלִים וְכָל מָה שֶׁנָּמוּךְ מִן הָאָרֶץ נִפְקָח מֵעַצְמוֹ הַיְּעֵלִים מִתְכַּנְּסוֹת בַּחֲגָוִים לִשְׁתּוֹת מִן הַנְּבִיעָה כּוֹפְפוֹת אֶת צַוָּארָן שָׁחוֹת

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין ערמות מאובקות של ליטוגרפיות והדפסים. ״חשבתי שאולי תאהבי,״ הוא אמר,

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי לצוף רק כשתגיע השעה. לתת לגל המסוים הזה להטיל אותה

1. בְּכָל יוֹם, כְּשֶׁאַתְּ מִתְמַתַּחַת וּמַשִּׁילָה אֶת הַחֲלוֹמוֹת  הֶעָתִיד מַבִּיט בָּנוּ, אָסוּר לְהַבִּיט בְּעֵינָיו – אֲרָיוֹת הַדְּאָגָה יִשְׁאֲגוּ בְּסַכָּנָה   2. זוּג נַעֲלַיִךְ הַקְּטַנּוֹת, סִירוֹת

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות אור צהבהב. צללים מהבהבים מרקדים על הקיר מאחור, כמו בטקס

אֲנִי שׁוֹמַעַת גְּנִיחַת אַבִּירִים שֶׁלֹּא צָלְחוּ אֶת הַיָּם נֵבֶל סִירֶנוֹת מִצְטַלְצֵל – אַתָּה וַאֲנִי אֲבוּדִים יָרֵחַ אַחֲרוֹן מִתְגַּלְגֵּל כִּפְנִינָה נְדִירָה בֵּין שְׂפָתֵינוּ

אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את שואלת. עכשיו לא זמן טוב? עכשיו ההקדם האפשרי. וכמה לעג

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה עונה לה, "לא יודעת, רוחמה. אבל איפה המקרר?"  (בדיחה)  

מִתַּחַת לְשִׁכְבוֹת הַטַּחַב שָׁכַן פַּעַם יֹפִי. עוֹד הָיִינוּ יַחַד, אַתְּ וַאֲנִי, וְהָאָח הַהוּא, הַשָּׁכוּחַ, דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹן וְעֵץ מְפֹאָר־עֲנָפִים הִשְׂתָּרְעוּ מֵעָלֵינוּ, מָגִנִּים יוֹתֵר מִשָּׁמַיִם. כְּשֶׁבָּכִינוּ, בָּכִינוּ

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון הרכבת במחלקה הראשונה. בחרתי במסלול שחקרתי מראש: ברצלונה–סרגוסה. משך הנסיעה

* אֲנִי קוֹנָה סְפָרִים עַל זִקְנָה וּמָוֶת.   הַזְּמַן נִסְגָּר ומִתְרַחֵב גָּמִישׁ וְנִבְהָל    פַּעַם טָבַעְתִּי בַּמִּקְלַחַת, לֹא נִצַּלְתִּי.  נִקְבַּרְתִּי עָמֹק מִתַּחַת לַמִּרְצָפוֹת   לֹא

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו, לא אכחיש. להתחיל בכל פעם מחדש, להיוולד שוב נקייה, להינתק

בית אל, אוקטובר 2023

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת, קטנה אחת שמפרפרת, ונינה מזמינה אותה לעלות לה על הגב.

רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על כל הרהיטים. אני חושבת על קורס לפרטי בניין שבו למדנו

יָמִים מֵעַכְשָׁו נִוָּתֵר שְׁנַיִם  בְּחֶלְקַת אֲדָמָה יְבֵשָׁה וּפְרוּשָׂה מִמִּדּוֹתֵינוּ, נֶפֶשׁ תִּפְחַת לְמִדַּת הָעֲרִיסָה.   נִפְתַּח בְּאַרְגְּזֵי בֹּקֶר קְרָעִים נֹאבַד בְּאַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת  וְלֹא נֵדַע שֶׁכָּךְ  אַהֲבָה

שמן על קנבס, 20×30 ס"מ

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~ וירג׳יניה וולף   היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן

שמן על בד, 70×40 ס"מ

מבעד לַזגוגית הגשם עצר כדי לפנות את המקום לסוף הלילה. רק אגל בודד נותר תלוי על עלה צהבהב, מתקמר, נכסף אל אדמתו, והוא רועד ברוח.

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים ערומים ועל הדשא הסתחררו עליהם, חומים ומכווצים כמו מי שחייהם

* לָמוּת בְּךָ וּלְהִקָּבֵר מִתַּחַת לְעֵץ הָאַלּוֹן שֶׁבֶּחָזֶה שֶׁלְּךָ וְלֹא לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר אֶת הָרַעַשׁ הַדּוֹחֵק בִּי לַחֲשֹׁב. לָמוּת  בְּךָ וְלֹא לִרְאוֹת אֶת רֶטֶט עַפְעַפַּי הַנִּלְחָמִים

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית מַרְכִּינָה רֹאשָׁהּ בִּמְבוּכָה וּבְצַעַר עַל שֶׁאֵין בָּהּ מִלִּים וְאֵין בַּמִּלִּים כְּדֵי לְהַבִּיעַ אֶת – 

שֶׁהַשָּׁמַיִם יַקְהוּ עַצְמָם, שֶׁיִּדֹּמּוּ צִפּוֹרִים שְׂמֵחוֹת. שֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ הַשֶּׁמֶשׁ – תִּיבַשׁ, תַּמְטִיר כֶּתֶם, שֶׁלֹּא נִשָּׁאֵר יְבֵשִׁים. שֶׁשִּׁבְרוֹן הָעוֹלָם יַחְדֹּר אוֹתָנוּ הֵיטֵב: פִּיחַ לְתוֹךְ הָרֹאשׁ, לַגָּרוֹן, מִשָּׁם

אני לא זוכר הרבה מאותו היום. רק את מה שקרה קצת לפני, ואת כל מה שקרה אחרי. הרגע עצמו, חלקיק השנייה בו הכול התרחש בי,

  שמן על בד 80 על 60

Yonatan Dorman · Dawn

כָּעֵת יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּשִׂיחָה לִלְעֹס מִּלִּים כַּאֲבָנִים חַדּוֹת לִנְקֹשׁ עַל כָּל עֵץ כִּפְּרַקְטִיקָה  הַכְּתִיבָה בּוֹעֶרֶת סַכָּנָה הַפַּחַד דָּחוּס וְעֶקְרוֹנִי  כַּמָּה מֻתָּר לַשִּׁירָה לְפַרְנֵס עַצְמָהּ מִשֶּׁטֶּרֶם נִכְתַּב

פֹּה הָיְתָה הַסַּפָּה פֹּה הָיָה אֶדֶן פֹּה זְמִירָה הָיְתָה נִקְרַעַת מִצְּחוֹק וּמַחְזִיקָה אֶת הַבֶּטֶן פֹּה הָיוּ יוֹשְׁבִים הַנְּכָדִים, פֹּה הַכִּסֵּא מִגֶּרְמַנְיָה, פֹּה הַשֻּׁלְחָן פֹּה הָיְתָה

החולצה השחורה, החדשה, זאת שליהי קיבלה ליום ההולדת וקצת כעסה כי ראתה את תג המחיר המופקע שחן שכח לגזור, תחובה כעת במכנסי הג'ינס ומבליטה את

מילים: ידידיה בלחסן לחן: ידידיה בלחסן ועוזי כץ עיבוד והפקה מוזיקלית: עוזי כץ, ידידיה בלחסן תופים, בס, קלידים, גיטרה חשמלית: עוזי כץ גיטרה חשמלית: ידידיה

קולאז'      

אֲנִי רוֹאָה תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּדֶּשֶׁא וְשֶׁמֶשׁ, צְחוֹק נִמְשָׁךְ לָנֶצַח, פָּרַת מֹשֶׁה מְדַגְדֶּגֶת אֶת עֵינָיו, רֹאשׁוֹ מִתְגַּלְגֵּל אֶל מִתַּחַת לַקְּטָלָב.

(אל: MOA-2010-BLG-477Lb) תושבי הכדור לא ידעו מאיפה זה נחת עליהם. המנהיגים נאלמו. הקבצנים בכיכרות דווקא ראו את זה מגיע, ולא הספיקו להגיד "אמרנו לכם" לפני

גרפיט, פחם ודיו על נייר שרוף, 40×30 ס״מ , 2023      

גַּם הַפֵּרוֹת שָׁם, כִּמְעַט אֵין קוֹטֵף. כָּל הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְנוּ הִתְפָּרְקוּ לְאוֹתִיּוֹת, לֹא הִתְאָחֲדוּ נֻשְּׁלוּ מִמַּשְׁמָעוּת. כָּל הַמִּלִּים הָרָעוֹת חוֹלְלוּ כִּמְעַרְבֹּלֶת דָּחֲסוּ אֶת הָאֲוִיר, לֹא הוֹתִירוּ

וְנֶאֱמַר שֶׁיֵּשׁ בָּתִּים וְעֵצִים וּדְרָכִים וּמִבְצָר וְחַיָּלִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַמִּבְצָר וּמְלָכִים שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּבְצָר וְשָׂרִים סְבִיב הַמְּלָכִים וּדְרָכִים הַמּוֹבִילוֹת לְעִיר שֶׁבָּהּ מִבְצָר וּסְבִיבוֹ בָּתִּים וּדְרָכִים וְעֵצִים

אֵיךְ אֲנִי מַרְגִּישׁ? (מִשְׁוָאָה עִם נֶעֱלָם אֶחָד: תְּהוֹם פְּעוּרָה שֶׁל עֶצֶב וְעוֹד בֶּהָלָה כְּאֵב עַל חֹד הַחֶרֶב לְלֹא הֲקַלָּה וְעוֹד הָעֻבְדּוֹת, תִּקְווֹת אֲבוּדוֹת וְעוֹד כָּל

זמזום אלים של מקרר נשמע מכיוון המטבח. היא פותחת עיניים נוצצות ומרובות ריסים. היא כל כך רעבה, אך אין בה עוד כוחות לקום. אין בה

Yonatan Dorman · Song Without Words

אקוורל על כרטיסיה. 12×8 cm

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אֶת הָאָיִן שֶׁהוּא הַיֵּשׁ הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר אַחֲרֵי שֶׁאָמַרְנוּ מָה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹמַר, כְּלוֹמַר מָה שֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ לַחְשֹׁב? גַּם לִכְתֹּב שֶׁקֶט זֶה לְהָזִיז

לֹא עוֹד מִתְחַפְּרִים בְּמִטּוֹתֵינוּ לֹא עוֹד שְׁתוּקִים שׁוֹלְחִים מַעְלָה רְשִׁימַת בַּקָּשׁוֹת מְגַלְּפִים אֶת הַשָּׁמַיִם בְּעַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ מַלְאָכִים שְׁחוֹרִים.  בְּשֶׁקֶט קָמִים, כְּפוּפִים מְתַרְגְּלִים פְּעֻלּוֹת יוֹמְיוֹמִיּוֹת: סֶנְדְּוִיצִ'ים,

כָּאן מְשַׂחֲקִים "חֲבִילָה עוֹבֶרֶת" מַעֲבִירִים כְּאֵב מִיָּד לְיָד הַעֲבֵר לְמִי שֶׁאִבֵּד אֶת בֵּיתוֹ הַעֲבֵר לְמִי שֶׁנִּתְלַשׁ מִמִּטָּתוֹ הַעֲבֵר לָאִשָּׁה שֶׁסּוֹפֶרֶת שָׁעוֹת הַעֲבֵר לָאָב שֶׁהִפְסִיק לְחַכּוֹת

טכניקת מונוטייף ושין קולה  

משתתפים: סנונית ברבן, טל כהן, שמעון בוקשטיין, יונתן דורמן ודן לוי

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים  וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, כח) "זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הוייתי, וזוהי צוואתי האישית:

אֵין תִּקְשֹׁרֶת, נַסֵּה שֵׁנִית אֵין תִּקְשֹׁרֶת, נַסֵּה שֵׁנִית אֵין תִּקְשֹׁרֶת, נַסֵּה שֵׁנִית

צילום        

אֵרוּעַ יוֹצֵא מִגֶּדֶר הָרָגִיל אֵרוּעַ יוֹצֵא מִגָּדֵר וְאֵין עוֹד רָגִיל

 לזכרה של לילך־קלרט אשכנזי 19.1.1954–5.1.1974    פעם בחודש, כשהירח נדמה כקצה המולבן של ציפורן אצבע, דק ומדויק ומגויד, כמגל קוצרים ממורט, אז הם באים. הם

אֵיךְ כּוֹתְבִים טֶבַח? אֵיךְ מְאַיְּתִים שִׁבְרוֹן לֵב? אֵיךְ מְנַקְּדִים פַּחַד? אֵיךְ מְחַבְּרִים תִּקְוָה?

אנחנו הולכות יד ביד בשביל, בדרך אל הגן. "הגן החדש", את קוראת לו, אומרת שאנחנו כבר כמעט מגיעות, ואני מתקנת אותך בסבלנות, זה לא גן

יצירה קונקרטית שנכתבה בהשפעת ובנושא האסון 07.10.23

שֶׁקֶט רוּחַ בֹּקֶר קְרִירָה נָשְׁבָה מְסַלְסֶלֶת עַמּוּדֵי חוֹל צְהַבְהַב (בִּמְעַרְבּוֹלוֹת לַשָּׁמַיִם) בְּשֶׁקֶט נִיחוֹחַ פְּרִיחַת אֵקָלִיפְּטוּס מָהוּל בְּרֵיחַ חָרִיף שֶׁל אֲבַק שְׂרֵפָה גּוּפוֹת מְרֻטָּשׁוֹת מִסָּבִיב שִׁלְדֵי

למן הרגע בו הקצנו בבוקר, ממוֹססים מראות־חלום מעל רשתית העין, התגלתה תפוסה בתחתית הבטן שלנו, כצבת – פצצה. היא לא חדלה מלתקתק והאיברים הפנימיים רעדו

בַּקִּבּוּץ דּוּמִיָּה וְנִיחוֹחַ פֵּרוֹת מִסָּבִיב כְּמוֹ בְּאֶמְצַע אָבִיב, אַךְ עֵינַיִם רוֹאוֹת עֵץ כָּרוּת, קֵץ יְמֵי נַעֲרוּת דִּמְדּוּמִים וְדָם בִּתִּי נַעֲמָה בַּת אַיֶּלֶת בַּת אָדָם, קוֹל

לחן: ויקטוריה חנה וידאו: המוזיאון היהודי בפרנקפורט, חלק מקמע להגנה    

גוללת־גוללת בפיד. אחרי הספר שסיימתי לקרוא בצהריים אני לא באמת מסוגלת מייד להכיל עוד אחד, אני רוצה לתת לזה לשקוע. אפקט ההדף המוחי של אחרי

הַקָּמֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה בְּכוֹחֵנוּ לִשְׁלֹחַ עָדֶיךָ לֹא הָיָה מַפְתֵּחַ מְכֻנָּף לֹא מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה שֶׁל שְׁיָרֵי חוּטֵי מַתֶּכֶת וְרִקְמָה מִשַּׁרְשֶׁרֶת נוּרוֹת שֶׁיָּצְאָה מִשִּׁמּוּשׁ, וּמֵאֵילוּ נוֹצוֹת שֶׁנִּקְלְעוּ

מילים ולחן: ידידיה בלחסן בס, גיטרות, תכנותים, קלידים, מיקס ומאסטרינג: ידידיה בלחסן מילים עכשיו אתה בא שערים של גן עדן אתה פותח דלת הד למרחקים

מֵאָז שֶׁלְּקָחָם אֵלָיו מִבָּתֵּיהֶם וּשְׂדוֹתֵיהֶם וְהִסְתִּירָם בְּמִנְהֲרוֹת הַשָּׁמַיִם הֵחֵל נָע וָנָד לְהַחְבִּיא פָּנָיו שֶׁמָּא יִתְעַשְּׁתוּ יִשְׂרָאֵל וִיגַלּוּ מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ וְיָבוֹאוּ עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן 7.11.23  

אני אוהב את שווייץ, אני אוהב את הנופים והאפשרות לְהִתְאַבֵּד בְּמָכוֹן מֻרְשֶׁה ולקבל על זה תעודת הוקרה וחשבונית. אני אוהב את ישראל, כמו גבר זקן

גַּפְרוּר שֶׁמַּצִּית בַּיִת שָׁלֵם נִדְלָק עַכְשָׁו לְחַמֵּם מָרָק לְיֶלֶד שֶׁהוֹרָיו תַּחַת הֲרִיסוֹת הַחֹשֶׁךְ

קינת בארי נכתבה לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד. פשוט בלתי נתפס שהיינו צריכים להוסיף קינות חדשות על הישנות שכבר נכתבו. הקינה נכתבה על בסיס לחן

כִּי פֻּיְּחָה יְרִיעַת רָקִיעַ הֶאֱפִירָה תְּכֵלֶת שָׁמַיִם קָדְרוּ פְּנֵי שֶׁמֶשׁ מִפְּנֵי אֶבְלָהּ כִּי צָחֲחָה אֲדָמָה נִצְמַת לִבָּהּ אָפְלוּ פָּנֶיהָ עַל הֲפֵכָה כִּי בָּאָה עַל חֶבֶל

"אני יכולה להיות חלק מזה," מיקי משכנעת את עצמה, לא יותר מלחישה. היא עומדת איפה שהוא בשוליים של ההתקהלות. רוחות ניאון, רוקדות במדבר, לילה של

למשך חמש דקות או הרבה יותר מזה, היה סביבי ערפל בקומה השלישית. ערפל פיזי, גשמי, כלומר לא מטפורי. אחרי יום שמשי בהיר, בהיר עד כדי

יְלָדִים תַּחַת טַלִּית הַמַּלְאָךְ אֵינוֹ גּוֹאֵל; שֶׁקֶט הַקְּלָרִינֶט שֶׁל בְּכוֹרִי; אִלְּמוּת גְּלִילַת הַשֵּׁמוֹת וּצְעָקָה זֶה רַן? רִשְׁרוּשׁ פֶּרְגָּמֶנְט בְּאַלְבּוֹם יָשָׁן זֶה רַן. הֵדֵי פִּצּוּצִים לְלֹא

לחן: ויקטוריה חנה

עוֹטֵף מְסִבָּה תִּינוֹק מִצְנַח רְחִיפָה נַעֲרָה עַל אוֹפַנּוֹעַ טוֹיוֹטָה לְבָנָה דָּרוֹם אָדֹם 1400. 229. 239. 242. עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה

לזכר נועה מרציאנו ז״ל ולמען החטופים. מילים ולחן : נעמי שמר שירה, גיטרה, בס, פסנתר, הפקה ועיבוד – גיא מזיג מיקס ומאסטר – יוני חזק

וְזֶה שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל זֶה תִּינוֹק שֶׁל בֵּית רַבָּן. לֹא הִסְפִּיק לִשְׁמֹעַ קֶצֶב הַלְמוּת הַלֵּב שֶׁל אִמּוֹ וּכְבָר תַּם.  עוֹד מְעַט יִגְוַע הַסְּתָו וְיָבוֹא הַחֹרֶף.

אֵינוּת הַנֶּפֶשׁ, חוֹתַם סְתָו הַמַּמְטִיר טִפּוֹת דָּם רַכּוֹת. אוקטובר 2023

זכות גדולה נפלה בחלקנו – להופיע בערב לזכרו של מתן ליאור ז״ל, איש הסאונד האגדי של המסיבה של נובה ברעים. בהופעה של ג׳ירפות אנחנו תמיד

גַּם אִם גּוּפִי שָׁלֵם וּמֻכָּר נַפְשִׁי לֹא יוֹדַעַת נַפְשָׁהּ. נכתב ב־13.10.23  

פחם ודיו על נייר שרוף, 40×30 ס״מ , 2023        

אֻמְדָּן מְדֻיָּק אֵשׁ יְדִידוּתִית שִׁגְרַת חֵרוּם זְעָקָה אִלֶּמֶת תִּינוֹק בַּשֶּׁבִי. מישר, נובמבר 2023

נסיעה לעבודה היא תמיד פרידה ממשהו שלעולם לא תדע אותו. האוטובוס דהר במעלה רחוב יפו והלא נודע גווע, הוא האפיר ונסדק בתוכי כמו סיגריה שנשכחה

גשם יורד עליי. ואני, כמו מנסה לחיות את חיי במין תחכום, מרים ידיים ופותח פה. ובפנים, מתכווץ ונסוג, מסתבך. גשם יורד עליי. ואני הולך ומסתבך.

  ויפה לו הבדידות | אורן מיוחס

"וְאָבִיתָ תְהִלָּה / מִבָּשָׂר וָדָם / מֵהֶבֶל וָתֹהוּ / מֵחָצִיר יָבֵשׁ / מִצֵּל עוֹבֵר" יניי מָה לְךָ גּוּף זוּלַת הָאוֹר הַפּוֹחֵז      הֶעָלוּב כָּל כָּךְ עָלוּב הָאוֹר הַזֶּה מָה לוֹ

גיל: 17, בית ספר: זומר, רמת גן ללכת להופעה למרות שאדע שלהיות עם כולם זאת לא בחירה. ללכת להופעה למרות שהמוזיקה פחות טובה, אבל עדיין

אין טעם ללחוץ על הפעמון. דוקטור ל' אף פעם לא פותח את שער הקליניקה לפני הזמן. ההקפדה הקטנונית הזאת היא ללא ספק חלק מהטיפול. רק

Streaming (Part 2) SKETCHLIGHT  (רעות וגנר, קרן אייכר) הצילום הוא חלק מסדרת "אור אין סוף" שנעשה בטכניקה של ציור באור. החושך הוא הקנווס ומקורות האור

בְּפָנִים מֻצְנָעוֹת תַּחַת מַסֵּכָה וּמִפְשָׂעָה גְּלוּיָה, וַחֲשׂוּפָה לִרְוָחָה רְפוּאִית, כַּפּוֹת יָדַי מַרְגִּיעוֹת אֶת הָרֶחֶם שֶׁלִּי דֶּרֶךְ עוֹר שֶׁמְּתַוֵּךְ בֵּין קְצוֹתַי וּבְתוֹכִי אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ: ״זוֹ

אִמָּא הָיְתָה אַלּוּפָה בִּלְהַשִּׂיג עֲבוּרֵנוּ קְצָווֹת – שֶׁל גְּבִינוֹת, נַקְנִיקִים מָה שֶׁהָיָה. בְּסוֹף יוֹם עֲבוֹדָה הָיְתָה מְמַהֶרֶת לַמַּעֲדַנִּיָּה וְחוֹטֶפֶת שְׁאֵרִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל סוֹפִים וּקְצָווֹת בַּחֲצִי

קחו הכול, רק לא את אויביי / מישל בוגינסקי פילם 35 מ"מ

בית עירום. מפוחם. עקור חלונות. רק שרידי סורגים מיטלטלים מהפתחים וחורקים כשעוברת בהם רוח פתאומית. מה שהיה פעם דלת כניסה תלויה על צירים חלודים, פתוחה

תחריט שעווה קשה ואקווטינטה, 2012

זֶהוּ עָנְשֵׁךְ קַבְּלִי אוֹתוֹ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ אַמְּצִי אוֹתוֹ לְחֵיקֵךְ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ גַּדְּלִי אוֹתוֹ אֵינִי רוֹצָה זֶהוּ עָנְשֵׁךְ אִתּוֹ תָּמוּתִי

קָנִיתִי לָךְ אֶת הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה בָּעוֹלָם בַּעֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְהִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא עָשׂוּי מֵאָבָץ וְגַם סִמְלוֹ שֶׁל אִסְלַאם. וּכְשֶׁכִּמְעַט בָּכִיתִי מֵעֶלְבּוֹן עַל סַהַר דַּק, רֶמֶז לַעֲדִינוּתִי

שבת אחרי הצהריים. במהדורת חדשות פתאומית הודיעו שנעלמה ילדה. נועה ישבה בתוך האמבטיה ורעדה. היא לא רעדה בגלל הילדה שנעלמה, היא רעדה מהקור. נועה תמיד

בְּרַחְמִי              מְפַרְפֵּר יֶלֶד, בְּרַחְמִי              יֶלֶד טוֹבֵעַ, בְּרַחְמִי              יֶלֶד גּוֹוֵעַ (יֶלֶד שָׁכוּחַ, כְּמוֹ הֶרְגֵּל). יָרֵחַ                   זָז בִּזְנַב הַלַּיְלָה, יָרֵחַ                   דָּם בְּדֹם הַלַּיְלָה, יָרֵחַ                   קַד לְקֶבֶר

התכנסות | אדוה קרני

וְאִם נַצְלִיחַ כְּנֶגֶד כָּל סִכּוּי לַהֲפֹךְ אֶת בִּטְנַת הַמְּצִיאוּת וּלְטַפֵּס כְּמוֹ שְׁנֵי בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת (תַּעֲשֶׂה לִי סֻלַּם גַּנָּבִים?) דֶּרֶךְ פִּרְצַת הֶעָנָן נִפֹּל נוֹלָדִים עַל מַצַּע תֹּהוּ

מונולוג בחמישה חלקים ציור: זאב בוגומולני I [אור, חדר קטן, על כיסא יושב הדובר, מאחוריו מיטה, בתוכה גבר שוכב עטוף שמיכה] אתם רואים, אבל לא

אלף הֵם אוֹמְרִים לָךְ שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת הֵם אוֹמְרִים שֶׁהָיִיתְ קְטַנָּה. שֶׁהַזִּכָּרוֹן שַׂחְקָן עַרְמוּמִי שֶׁצִּפּוֹרִי בַּרְזֶל הָיוּ בְּעֶצֶם פִּרְחֵי בּוּגֶנְוִילְיָה וְרֻדִּים

יארצייט (מאידיש יאר – שנה; צייט – זמן) "עדיין לא מצאנו שם מתאים למנהג זה (היארצייט) אף בעברית החדשה. אני משתמש בשם אזכרת, מלשון אזכרה

תמיר יושב במטבח בטרנינג של אדידס עם הכיסים בצדדים וסופר בראשו כמה דמויות מה"שרינקי דינקס" כבר הכין. הוא צייר את המפלצת ואת הדמות הזו של

` ללא כותרת / שי זילברמן קולאז' על נייר, 2019

עוֹמֵד בִּקְצֵה הָרְחוֹב כּוֹבַע מַסְתִּיר אֶת פָּנָיו מְטַאְטֵא הוּא בְּשֶׁקֶט רַעַשׁ נְשִׁימוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת הוּא הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁמָע לְפֶתַע הָרְחוֹב מִתְעוֹרֵר לְחַיִּים אֲנָשִׁים מַתְחִילִים אֶת שִׁגְרַת יוֹמָם

הָרַפְתָן גִּדֵּל אֶת הַפָּרָה הַקַּצָּב שָׁפַךְ אֶת הַדָּם הַנַּהָג הוֹבִיל אֶת הַסְּחוֹרָה הַטַּבָּח הֵכִין אֶת הַקְּצִיצָה הַבָּחוּר בַּחֲלִיפָה אָכַל רַק אֶת הַמֶּרְכָּז וְאֶת שׁוּלֵי הַקְּצִיצָה

הָיִיתִי אָז עוֹדִי יֶלֶד, חוֹלֵם חַיִּים פְּשׁוּטִים. יַד עֵשָׂו הַמְּקַנְּאָה בְּעָנְיִי, קָטְפָה בְּעָרְמָה אֱנוֹשִׁית וְחָסְמָה אֶת נוֹכְחוּת נַפְשִׁי. שָׁם, מְצִיאוּתִי הַזְּקוּפָה קָמְלָה כְּנֶגְדָּהּ. הָיִיתִי אָז

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֱלֹהִים יַחֲזִיר אֶת הַמַּיִם לַמַּיִם וְאֶת הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם נְקֻדָּה שֶׁל חָכְמָה קַדְמוֹנִית שֶׁאֵין לָהּ יְדִיעָה מִתַּחֲנַת הַדֶּלֶק עַל קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת וְקוֹלָה זִירוֹ

כל מדרגה בדרך למעלה קוברת את יעקב עמוק יותר באדמה. שלוש קומות ואף אחד מהשמוקים פה לא מוכן אפילו לשמוע על התקנת מעלית. זה יסתום

כֶּתֶם הַדָּם לֹא דָּהָה בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ, רֹאשִׁי הָיָה רוֹכֵן לְעֵבֶר הַפַּסִּים הַלְּבָנִים בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי. כְּכָל שֶׁחָלְפוּ הַיָּמִים, הָיָה

קריאותיה נשמעו בלא קשב; איש לא ניגש לכסות את קצה העצב החשוף. לְמה כבר ציפתה? ליותר משהיה למציאות להציע לנשים כמונו, כנראה. מבעד לדלת נעולה,

"הם אומרים מילים שלא דומות למילים" ~ מאי חארבנה "לכן אבכה בלי סוף את מותך. היית תמיד רך" ~ בריסאיס לפטרוקלס "איים גרייטפול טו יו,

ריאיון שערכה נגה באר החשיבות של שוליים היא בהיותם שוליים, ואף שמדובר במצב מנטלי, בתפיסה, ולא במיקום בשדה, המטפורה המרחבית נכונה פה. השוליים תוחמים את

נדיה אייזנר  מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם? בדרך כלל אני לא חושבת על השוליים. אני פשוט עושה את מה שאני עושה, כמיטב יכולתי. אבל כשאני

אלונה רודנב בשיא הלחץ, תוך ריבוי מטלות וריצות, המתנתי בסבלנות גדולה על ספסל שאינו קיים עוד, באחת מסמטאות מתחם נגה, להיכנס בדלת הזכוכית המשמשת לכניסת

נדיה אייזנר מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם? השאלות הקטנות על השוליים ועל משמעותם, כמעט תמימות, מחזיקות כל כך הרבה ממדים. שוליים הם הרצועות שמחזיקות את

ריאיון שערכה נגה באר בחרתי להתייחס למושג "שוליים" מההיבט התרבותי. השוליים בעיניי הם האזור או האוכלוסייה שכפופים פחות למה שנקרא "רוח הזמן" או האופנה. ולשאלה

נועה אשל־ביאלר אני רואה את השוליים כחלק ממערך שלם שיש לקחת אותו בחשבון גם כשההתעסקות היא רק בשוליים. המערך כולל שני חלקים די צפויים, והם:

https://www.youtube.com/watch?v=HL_lEyZo5zw&list=PLkQpvJ9h1NQgNY4JsLJohAw3TnEO5IYYX

לֶסִיק פָּנָסִיּוּק[1] מאוקראינית: אלכס אוורבוך[2] טורבינות תחנות הכוח ההידרואלקטריות צַמְּרוֹת הָעֵצִים מִזְדַּקְּרוֹת מֵהַמַּיִם כִּשְׁבָרִים פְּתוּחִים שֶׁל נָהָר הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים הַמּוּצָפִים מוֹלָדוֹת קְטַנּוֹת אֲלֵיהֶן אֵין חֲזָרָה כַּמָּה

Zrif Magazine · דדה כפרת גגיחדבה מילים (גיאורגית): עתנלוב אסתר ז"ל ומירי אורלחן וביצוע ווֹקלי: מירי אור דימוי: נטע גורן, דגי עיניים דדה כפרת גגיחדבה

בין הלא מודע לתודעתי שלי מרחפים להם החיים. בין הוויוֹת עכשוויות וזיכרונות בְּראשיתיים. ומדַדָּה אני בתוכם. צוענייה מנושלת מולדת. בְּבערוּת, בהיסוס. אני משוטטת. מבקשת לְבָאֵר

מור גל, מתקני משחק, 2017, תצריב, 25×29.5 ס"מ מור גל, ללא כותרת, 2017, תצריב וצבעי מים, 10×15 ס"מ    

Meron Gelbard · Almagor רשימת קרדיטים: מירון גלברד: לחן, חליל נאי, כלי הקשה עידן אלמלם: עוד שראל הכהן: קאנון נעמי מגני: לירה יוני בן-דור: דאהול

מה ששבר אותי היה קערת הפירות. בעצם השבירה התחילה עוד בכוסות הזכוכית, בלחם הטרי, בכמויות היין שנשפך, בג'ין וטוניק, בבלאדי מרי. אבל קערת הפירות הייתה

יומן הקריאה ההֵטֵרוֹנימי של סוּף הָאֶפּוֹס ב"שומר העדרים" של ההטרונים[1] אַלְבֶּרְטוּ קָאֵירוּ "מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַרְתִּי עֲדָרִים אַךְ כְּאִלּוּ בְּכָל זֹאת שְׁמַרְתִּים. נַפְשִׁי, כָּמוֹהָ כָּרוֹעֶה, יוֹדַעַת

Zrif Magazine · קטע לתזמורת – איתי ריבלין דימוי: אבשלום זהר סל, ללא כותרת

גילי בלכר, "ללא כותרת", 2021, חיתוך עץ על נייר, 76.5×55 ס"מ   גילי בלכר, "מינוטאורוס", 2021, קולאז' ואקריליק על נייר, 66×90 ס"מ

נטע אפללו בקשת עזרה אל: ניתאי האזרחי שלום ניתאי, סליחה שאני ככה מתפרצת למייל שלך, אולי גם לחיים, אם תקרא עד הסוף. וסליחה עוד יותר

Zrif Magazine · מעגל (הסתיו) – מומו שדה דימוי: נטע גורן, כדור מעגל (הסתיו) / מומו שדה תסתכלימסביבך מעגלובו את משייטת תצחקיאל תצאי אף פעםאל

נטע גורן, קליק־קלאק, מונוטייפ, 15×12 ס"מ נטע גורן, מטוטלת, מונוטייפ, 13×9 ס"מ נטע גורן, דגי עיניים, מונוטייפ, 20×14 ס"מ נטע גורן, כדור, מונוטייפ, 13×9 ס"מ

ערך: שחר גבאי ערכו גם: רועי צ׳יקי ארד, אוריאל קון ערכה לשונית: רתם כסלו חלק א' – שותף אני אוהבת את הקטלוגים שמגיעים בדואר עם

Zrif Magazine · הלילה הזה – מומו שדה דימוי: נטע גורן, קפיצה בחבל   הלילה הזה / מומו שדה הלילה הזההוא לא כמו כל הלילות

כָּל מָה שֶׁחָמַק הוֹלֵךְ עַכְשָׁו לְצִדִּי לַהֲקַת כְּלָבִים. כְּבוּלָה לַיָּרֵחַ לְעוֹד יְרֵחִים תְּרֵיסָר חֶשְׁוָנִים אֲרֻכִּים בְּתַבְנִית קַרְטוֹן לְעוּגוֹת שֶׁאֹכַל בִּרְצוּעָה לְרֵיחַ קְפִיצָה בְּחֶבְלֵי כְּבִיסָה שֶׁמַּזְמִינִים

Zrif Magazine · סינגולריות – שלומי נוגאי דימוי: מור גל, מתקני משחק

"הקול הוא החומר והקנבס הוא החלל האינסופי״   אנחנו נפגשות בגן סן סימון. אני מגיעה לפניה, היא מבקשת שאבחר מקום ומאחלת שאיהנה מהשמש. דשא או

פַּעַם הָיִית הָאָשְׁפָּאפִּי שֶׁלִּי בָּאַמְבַּטְיָה הֶחְזַקְתְּ חֶסֶד וְאֶת אִמָּא. בימים שׁוֹרֵי הַבָּר יוֹצְאִים אֶל הַזִּירָה בִּשְׁעָטָה וְאַתְּ דִּגַּלְתְּ שק בְּפֶה מלא כַּדּוּרִים: חַת שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ

צבי זוקובסקי משוחח עם טל ניצן על לואיס סבסטיאן מָסֶטו   כמו כל אחד, או אף אחד, אי־אז אי־שם התאהבתי באדם שאינו קיים אך נכנס

Zrif Magazine · All – Kokadoo מיכה ברקת: דיג׳רידו  | ערן פליישמן: פאנטם דימוי: אבשלום זהר סל, הסתוות

אבא צעק שהפעם הוא רציני. הפעם הוא קופץ. הוא נשבע. הוא עמד על הגג, בין אנטנה חלודה לכמה דודי שמש מאובקים, והמשיך לצעוק שהפעם הוא

אבשלום זהר סל, הסתוות, פילם 35 מ"מ אבשלום זהר סל, ללא כותרת, פילם 35 מ"מ

בְּנִי הַקָּטָן אוֹסֵף אֲבָנִים. אֲנִי מְגַלָּה שִׁבְרֵי חֲרָסִים בֵּין הַתִּיקִים וְהַסַּלִּים בְּתוֹךְ  כִּיסֵי מִכְנָסָיו בְּכִפְלֵי מְעִילִי בְּנִי הַקָּטָן אוֹסֵף מַקְּלוֹת. וְאֵין מַקֵּל אֲשֶׁר אֵינוֹ יָקָר

https://www.youtube.com/watch?v=f7wAxlRo6yw&list=PLkQpvJ9h1NQgNY4JsLJohAw3TnEO5IYYX&index=2

Zrif Magazine · Fantasy No.5 (intro) – Ziv Grinberg

בין המילים

כשעזבתי את הקבוצה הרגשתי חזק. במשך כמה חודשים בחורף לונדוני האנשים הזרים האלה היו יעד. חזרתי אליהם כל שבוע כדי לדבר על בושה גדולה: האנשים

Zrif Magazine · ערבאה – מירון גלזר

תזמורת ארמון בזמן Composers: Matan Daskal, Shalev Ne’emanLyrics: Ran TidharConductor – Matan Daskal | Flute – Rachel Mazor | Oboe – Raphael Isaac Landzbaum |

(מתוך קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" שיצא לאור בחודש יוני 2021) הדלת השתנתה. דלת עמידר לבנה ומלוכלכת הוחלפה בפלדלת חומה מבריקה, ללא סימנים מזהים. לרגע

| |

הדרך חזרה הביתה מעולם לא היתה איטית כל כך. ההליכה זהירה, בקו ארוך וברור. מותירה מאחור את העלים היבשים שפירקת בצעדייך המהוססים. את נכנסת, כולם

(מתוך רומן בכתובים) בבית הספר אנחנו אוכלים פעמיים ביום. פעם אחת בשעה עשר שזאת הפסקת עשר, ואז כל אחד מוציא סנדוויץ' ותפוח או בננה או

Fraht a Sad

הורה קיפודים

"342 גשרים יש בפטרבורג," הוא לוחש בחיוך נוגה, מעביר את אצבעותיו בשערה הכסוף ומספר שפטרבורג צריכה את כל הגשרים, "כי לפני שנהר הנייבה מאבד את

Zrif Magazine · נטע ישצ'ין – אפיפיור

שמעון ישן וליבו ער. בחלומו הוא רוכן על הדוכן שבאולם הכתיבה, אך אין זה האולם כפי שראה אותו אי פעם בהקיץ: אין רשרוש של דפים

נוסקה יז'ומבק הוא ציוני. את הנחמה שלו הוא מוצא בארץ ישראל ואין מכאוב אחד, של גלות או לא של גלות, שאותה ארץ רחוקה אינה מרפאה

רחל

(מתוך יצירה בכתובים) כָּל הַנְּהָרֹת הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינוֹ מָלֵא   כִּי כָּל הַנְּהָרֹת חֹזְרִים אֶל הַנְּהָרֹת. תַּאֲמִינֻ לִי.   זֶה סֹד גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

Zrif Magazine · Fantasy no.4 Peaceful Sadness – Ziv Grinberg